מדבר בסלון: פסטיבל הסרטים בערבה יתקיים השנה ברובו אונליין
פסטיבל הסרטים בערבה יתקיים השנה ברובו אונליין, עם מבחר סרטים מרשים של מאסטרים ותיקים לצד במאים צעירים וחדשניים
בתשע השנים האחרונות פסטיבל הסרטים בערבה של אייל שיראי נהפך לאירוע שבכל פעם הצליח להפתיע אותנו עם בחירת סרטים אנינה. מבחוץ הוא נראה כפסטיבל קטן — בוודאי בהשוואה לאחיו הגדולים והוותיקים מחיפה וירושלים — אבל התוכנייה שלו בכל שנה הרשימה. אבל היתה לו מגרעת אחת גדולה: זה הפסטיבל הרחוק ביותר בישראל, סוף העולם שמאלה ועוד קצת הלאה, והמקום שהכי לא ספונטני להגיע אליו. לכן, הללויה הקורונה, שסוף סוף מביאה לנו את הפסטיבל ממושב צוקים, באמצע הדרך בין ים המלח לאילת — ישר הביתה החל מהיום, 5 בנובמבר, ועד שבת 14 בנובמבר.
הפסטיבל יציע בכורות אונליין של סרטי איכות מהשנה החולפת, ומחווה סינמטקית לסרטים של היוצרים הבולטים שסרטיהם הוקרנו בצוקים בשמונה השנים האחרונות (ביניהם אנדריי זוויאגינצב, סרגיי לוזניצה והירוקאזו קורה־אדה). בסוף השבוע האחרון לפסטיבל תתקיים גם גרסה מקוצרת במדבר על מסך גדול בפורמט דרייב־אין, עם הקרנת הבכורה הישראלית לסרטו החדש והמצוין של ניר ברגמן, "הנה אנחנו"; וכן הבכורה המקומית לסרטו החדש של תומס וינטרברג, "עוד סיבוב", הזוכה הגדול של פסטיבל לונדון. הנה שלושה סרטים שכבר ראינו.
מהסרט "השנה שלי עם סלינג'ר" צילום: יח"צ
"השנה שלי עם סלינג'ר". סרטו של הבמאי הקנדי פיליפ פלרדו ("מיסיה לאזאר"), שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ברלין, הוא לא סרט גדול, אבל הוא מאוד מהנה. הוא מבוסס על ספרה של ג'ואנה רייקוף (בגילומה של מרגרט קוויילי, בתה של אנדי מקדואל), שב־1995 התקבלה לעבודה בתור אסיסטנטית של מוציאה לאור (סיגורני וויבר) והיא מגלה שהלקוח המרכזי שלה הוא איש בשם ג'רי, שמתגלה בתור ג'יי.די סלינג'ר. התפקיד שלה הוא לקרוא את עשרות מכתבי המעריצים שנשלחים אליו, לענות להם בפורמט קבוע ולאקוני ואז לגרוס את המכתבים. הסרט עושה חסד עם המכתבים האלה, שמעולם לא הגיעו ליעדם, אבל מעידים על הכוח של ספרות (ואמנות) להשפיע על חיי הקוראים.
הסרט "חברים יקרים" צילום: יח"צ "חברים יקרים". בגיל 83 אנדריי קונצ'לובסקי הרוסי עדיין מביים. האיש שלמד בבית הספר לקולנוע בכיתה עם אנדריי טרקובסקי (האחד בנו של משורר מפורסם, השני בנו של המלחין הלאומי), ומי שכתב עם טרקובסקי את "אנדריי רובליוב", ומי שערק למערב בסוף שנות ה־70 ונהפך לבמאי הבית הכי איכותי והכי מצליח של חברת קאנון של גולן־גלובוס, ומי שחזר בשנים האחרונות לרוסיה — מביא סרט חדש על אירוע נורא בתולדות המשטר הקומוניסטי, כשב־1962 ניסתה המפלגה לדכא שביתה במפעל ("שביתה?! במשטר סוציאליסטי?!", נזעק אחד מפקידי המפלגה), במה שנהפך בחסות הק.ג.ב לטבח באמצע הפגנת ענק. קונצ'לובסקי תמיד העדיף את המלודרמטי על פני הפיוטי, לכן הוא נגיש יותר מבני דורו (ומאחיו, הבמאי ניקיטה מיכאלקוב), אבל גם פחות מיוחד מהם, אבל זו ההזדמנות שלו לספר עכשיו את מה שהצנזורה הסובייטית לא איפשרה לו ולבני דורו לספר בזמן אמת, כשהם רק סיימו את בית הספר לקולנוע. הסרט, שצולם בשחור־לבן, זכה בפרס מיוחד בפסטיבל ונציה האחרון.
הסרט "לעולם לא יירד עוד שלג" צילום: יח"צ "לעולם לא יירד שלג". ואם מזכירים את טרקובסקי, הרי שהסרט הפולני היפה הזה, שהוצג השנה בפסטיבל ונציה, מכיל ציטוט מפורש מתוך סרטו "סטאלקר" מ־1979. סרטה של מרגוז'טה שומופסקה, נציגת פולין לאוסקרים השנה, מספר על ז'ניה, מסז'יסט אוקראיני שעובד בשכונת יוקרה פולנית בה כל הבתים זהים זה לזה. הוא נולד בצ'רנוביל, דובר את כל השפות ויש לו כוחות ריפוי והרס בידיו ויכולת להפנט את מטופליו. האם הוא בכלל אנושי? יש משהו קצת רפטטיבי בסרט הזה, שמתחיל מצוין ואז לרגעים מסרב להתקדם, אבל הוא מקורי, מיסתורי, וכן — גם מהפנט.
