פגיעות של כדורגלנים: אלו שהקריבו את הראש שלהם בשביל הזכרונות שלנו

כל העולם זוכר את מה שהכדורגלנים הגדולים של שנות השישים והשבעים עשו, אבל רבים מהם לא יכולים לזכור בגלל מחלות מוח שפיתחו כיוון שהיו מצויים בסיכון מוגבר

אוריאל דסקל 10:3904.11.20

תגיות:

בשנה שעברה התפרסם מחקר על פגיעות ראש בקרב כדורגלנים. המחקר של אוניברסיטת גלזגו גילה שבהשוואה לשאר האוכלוסייה, כדורגלנים מקצוענים מצויים בסיכון גדול פי חמישה לחלות באלצהיימר, פי ארבעה ללקות בניוון מוטורי, ופי שניים לפתח פרקינסון.

קראו עוד בכלכליסט:

אם זה לא מספיק, החוקרים הסקוטים מצאו בכ־75% מהמוחות של כדורגלני עבר גם אנצפלופתיה כרונית טראומטית (CTE) — אותה תסמונת שהתגלתה ב־99% ממוחות שחקני הפוטבול שנבדקו, ושאחראית לנזקים החמורים שהם סובלים מהם, ושהתפרסמו בשנים האחרונות.

מימין: תומאס מולר וגרד מולר צילום: רויטרס

זה, למשל, גורלו של גֶּרְד מילר, החלוץ האגדי של ביירן מינכן ונבחרת גרמניה, בן 74, שסובל כבר שנים מדמנציה. זה מה שקרה לרבים משחקני הנבחרת האנגלית שזכתה במונדיאל 1966: רבים מהם סובלים מאלצהיימר ודמנציה, ורבים אחרים מתו בגיל צעיר יחסית — למשל ג'ק צ'רלטון, בובי צ'רלטון, נובי סטיילס, מרטין פיטרס וריי ווילסון. כמוהם גם רבים משחקני גלזגו סלטיק, שזכו בגביע אירופה הראשון של בריטניה, ב־1967 סובלים או מתו מבעיות מוחיות.

"טראומות למוח שכיחות הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב", מסביר ד"ר גרג אקל, מומחה לכאבים ולפגיעות ראש מפורטלנד. "הסימפטומים שלהן נעים מראייה מטושטשת וכאבי ראש, דרך חוסר יכולת להתרכז ועייפות כרונית, ועד שינויי אישיות של ממש".

אקל ועמיתיו חקרו את עניין "שינוי האישיות" בקרב חסרי בית באזור מדינות וושינגטון ואורגון. יותר מחצי מהאנשים שגרים ברחוב סבלו מטראומה בראש, מה שהוביל לבעיות נפשיות, התמכרויות וכאמור - שינוי אישיותי משמעותי.

שינויי אישיות והתמכרויות - שייתכן מאוד שאלו תוצאות של טראומה למוח - אלו התנהגויות שמתחילות בגיל צעיר בהרבה מדמנציה ואלצהיימר. והסיפור של גרד מולר - שהשבוע חגג יומהולדת עצוב במיוחד וייתכן שהאחרון - עשוי להיות סיפור של שינויי התנהגותי שכזה.

מולר סיים את הקריירה שלו ב-1981 כשהוא כבר סובל מאלכוהוליזם.

עוד לפני השנים האחרונות שלו כשחקן, האישיות שלו השתנתה. הוא נהפך לסגור יותר וזועם יותר. הוא פרש מכדורגל נבחרות אחרי וויכוח עם עסקן של ההתאחדות לכדורגל על שטות. זה קרה אחרי שהוביל את הנבחרת לזכייה במונדיאל ב-1974. הוא היה בן 28.

בגיל 34 עבר מולר לארה"ב ושיחק בפורט לודרדייל סטרייקרס ב-NASL. הוא לא אהב את ארה"ב, הוא התגעגע לחברים ומשפחה, הוא שנא את מזג האוויר ("השמש והחום מעצבנים אותי") והשתייה שלו החמירה. "הרסתי את חיי" הוא הודה בראיון מספר שנים אחרי פרישתו ממשחק.

מספר שנים אחרי הפרישה שלו, כשמצבו הרפואי כבר היה רע מאוד בגלל האלכוהול, ההנהלה של באיירן מינכן - שהורכבה כבר מחבריו לקבוצה לשעבר, פרנץ בקנבאור ואולי הנס - סייעו למולר להתמודד עם האלכוהוליזם שלו וגם מצאו לו תפקידים במחלקת הנוער של באיירן מינכן.

הביטחון הכלכלי והתפקידים המצומצמים שנתנו לו הרגיעו אותו אבל הוא עדיין לא היה יכול לעשות יותר מדי הופעות בפומבי. הדעיכה הקוגנטיבית נראתה עוד לפני שהיה בן 70. בגיל 70 באיירן מינכן הודיעה שהוא סובל מאלצהיימר.

שמן מדי ונמוך מדי אבל הכי חד ברחבה

זלטקו צ'ייקובסקי, מאמן באיירן מינכן בשנות השישים, חשב שגרד מולר "שמן מדי ונמוך מדי" כדי להצליח אבל הוא היה חיית רחבה בזכות מוח מבריק. "אם אני חושב, זה יותר מדי זמן", מולר אמר על עצמו. הוא כבש 365 שערים ב-427 משחקי בונדסליגה ובין עונת 1964/65 ל-1977/78 זכה במלכות השערים. "בלי השערים של גרד היינו עדיין חיים בבקתה קטנה בסאבנר שטראסה (מתקן האימונים של באיירן מינכן)", אמר עליו פרנץ בקנבאור, אגדת באיירן מינכן.

מולר היה השפיץ ב"מכונת כדורגל" שעלתה מהליגה השנייה ב-1965, זכתה באליפות ראשונה בבונדסליגה ב-1969, הפכה לקבוצה החזקה ביותר בגרמניה ואז זכתה בשלוש אליפויות אירופה רצופות בין 1974 ל-1976.

במדי נבחרת גרמניה כבש מול 68 שערים ב-62 משחקים וזכה עימה, כאמור, במונדיאל - כשהוא כובש את שער הניצחון.

מולר היה השולף המהיר ביותר בעולם הכדורגל בגלל יכולות קוגנטיביות, אינסטינקטיביות מבריקות וחוסר פחד להכניס את הרגל או הראש לפקעת שחקנים כדי לכבוש. כמעט 15% מהשערים שלו היו בנגיחה.

היום, בגיל 75, "הוא אוכל כמעט כלום" כפי שאישתו אושי, אמרה ל"בילד". "את הימים שלו הוא מבלה במיטה. הוא בקושי יכול לבלוע, הוא שוכב במיטה כמעט 24 שעות. הוא יכול ללכת לכמה רגעים. זה נחמד כשהוא פותח את העיניים שלו לרגע. הוא לפעמיים יכול לסמן 'כן' עם מצמוץ. גרד לקראת הסוף. הוא רגוע. שליו. אני לא חושבת שהוא סובל. הוא תמיד היה לוחם, הוא תמיד היה אמיץ. כל חייו. גם עכשיו".

הכדורגל צריך ללמוד מהסיפור של מולר, ומהסיפור של אריות ליסבון ומהסיפור של אלופי העולם של אנגליה ב-1966. ועוד סיפורים רבים אחרים של כוכבי עבר שסובלים כיום ממחלות מוחיות.

האנשים האלה נגעו בפסגת העולם. הביאו תהילה לעצמם, לקהילה שלהם ולמדינה שלהם. אבל בעוד כל העולם זוכר את מה שהם עשו, הם בעצמם לא יכולים לעשות זאת. הם הקריבו את הזכרונות שלהם עבור הזכרונות שלנו.

הכדורגל חייב להשתנות כדי שזה לא יקרה לדור הנוכחי של השחקנים.