אפתי ובלי ריח של בחירות: האדישות בעמק הסיליקון למירוץ לנשיאות

לפני ארבע שנים, יום לפני הבחירות לנשיאות ההן, דיברתי עם שלושה חברים יהודים שאינם ישראלים- האחד, לשעבר איש השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון, השנייה, מקורבת להילארי קלינטון, אז המועמדת לנשיאות, והשלישי, מבכירי עורכי הסקרים בארה"ב, שמשמש בתפקיד סוקר ראשי בחברה של מיליארדי דולרים. שלושתם אמרו לי פחות או יותר אותו דבר: "אין מצב שטראמפ יבחר".

הקשיתי אז ושאלתי איך סופרים את אלו שלא סופרים, את אלו שלא עונים לסקרים ומצביעים עבור טראמפ, הם הסתכלו עלי באותו מבט של "מה אתה רוצה?". אותם אלו שלא נספרים הם אלו שטרפו את הקלפים בבחירות הקודמות והובילו מחנה שלם לחשבון נפש. ארבע שנים עברו, וארה"ב אינה אותה מדינה שהיתה אז. הפילוג גבוה משהיה אי פעם או שמישהו זוכר (מלבד אלו ששרדו את שנות השישים). השנה החולפת עברה עם מהומות בין שחורים ללבנים, תנועה קונספירטיבית כמו QAnon העמידה לראשונה נציג בבית הנבחרים וסוחפת אנשים, בית המשפט העליון שלו השפעה עצומה על חיי האומה האמריקאית, הפך לשדה קרב והקורונה בעצמה, שהפכה ממגיפה לפרשנות פוליטית כשהיא משאירה בסוף מיליוני מובטלים מצד אחד, ובורסה בשיאים מהצד השני. לפני שבועיים דיברתי עם משקיע מפנסילבניה שאחרי האקזיט שעשה הצטרף לממשל אובמה.

ג'ו ביידן ודונלד טראמפ צילום: רויטרס, איי פי

הוא ביקר אותי שבין המשקיעים בקרן שלי יש גם משקיעים רפובליקנים "אני לא מוכן לפגוש אנשים כאלה" אמר לי. משקיע אחר אמר שלא ישקיע ביזמים שתומכים בטארמפ "לא איכפת לי מה פוטנציאל האקזיט שלהם, הערכים שלנו שונים". ומהצד השני שמעתי התבטאויות דומות על דמוקרטים, שהם מוקצים מכל בחינה. השנאה בין המחנות מזכירה את זו שבישראל ולא ברור אם את ארה"ב קל יותר או קשה יותר לאחד מאשר את ישראל.

קראתי השבוע שוב את הספר שפרסם מי שהיה אחד ממנהלי ההשקעות בקרן שלי לפני ארבע שנים, ג'ורדן בלאשק (כיום מנהל קרן השקעות האימפקט של מנכ"ל גוגל לשעבר, אריק שמידט). ג'ורדן, רפובליקני ואיש הנחתים לשעבר, וחברו ללימודים קריסטופר יו הדמוקרטי והליברל פרסמו ספר מסעות בשם "אחדות- דמוקרט, רפובליקן, במסע לחיפוש נקודות מאחדות בארה"ב". מדובר על מסע שעשו שני השותפים ב-44 מדינות בארה"ב מ-2016 בעת שטראמפ רץ לנשיאות בחיפוש אחר משהו שמאחד את המדינה הכל כך מקוטבת. למרות שהספר מסביר כמה ארה"ב מפולגת, הוא גם השאיר פתח לתקווה. ובימים כאלו, כל שבב של תקווה הופך לרב מכר. אותה תקווה מגיעה מרצון של שינוי שהוא לא בהכרח פוליטי.

יותר ויותר אנשים מרגישים שאף אחד מהמועמדים לא מייצג אותם. או כפי שהסביר לי זאת לפני שבוע קבלן שיפוצים שגר בעיירה קטנה, כשעתיים בלבד מהבית שלי שבעמק הסיליקון, "זה אנחנו נגדם. זה לא משנה טראמפ או ביידן". מי זה הם ומי זה אנחנו? שאלתי. "הם זה וושינגטון. אנחנו ? זה העם. אבותינו הקימו את המדינה הזאת במלחמת העצמאות במטרה להשתחרר מעול המיסים הבריטי. כעת הפכנו להיות ניתניה של וושינגטון. צריכים להשתחרר מהם". למי תצביע? שאלתי, "אותי הם לא סופרים. הצבעתי לטראמפ עד שהסתבר שהוא משלם 750 דולר על מיסים בעוד שאני שילמתי עד כה 40 אלף דולר. אנחנו לא מצביעים. אנחנו הולכים להילחם נגד מי שלא סופר אותנו. בסוף - אנחנו הרוב".

עמק הסיליקון צילום: שאטרסטוק

במקביל, כאילו ביקום אחר, למרות ההבנה שאלו כנראה הבחירות המשמעותיות ביותר לעתידה של אמריקה- עמק הסיליקון, נמצא במצב אפתי ואין ריח בחירות באוויר. אין אנשים ברחובות. אין קמפיינים (המתמודדים לא רוצים לבזבז כסף על מדינה ואיזור שבהם ההצבעה נקבעה מראש ואין סיכוי לשנות). מליציות חמושות לא מסתובבות באיזור וגם מנהלי הקלפיות לא מתרגשים- מרבית הבוחרים כבר השלימו את ההצבעה באמצעות הדואר. עמק הסיליקון שמהווה בועה במשך כל השנה, לא השתנה גם בתקופה הזאת, למעט אולי יותר שלטים שחיי שחורים חשובים שנתלים בכניסה לאחוזות הענק בלוס אלטוס ואתרטון. זו לא פלורידה או פנסילבניה או מישיגן, שם הבחירות יוכרעו וההשפעה של הבחירות גבוהה.

כמעט כל חברי הצביעו דרך מעטפות בדואר ולא יגיעו לקלפיות שנפתחו. בישראל, הפייסבוק הוא זירה להתגוששות בין המחנות. פה, אפילו הפייסבוק שקט ובין פוסט על גלידה ללא סוכר לפוסט על פתיחת בתי הספר, משתלב איזה פוסט קטן על טראמפ או ביידן. אלון מטס, יזם בטר הלפ ואחד הישראלים בעמק החליט לפני כמה שבועות לתרגם לקהילה את ההצעות המקומיות שכלולות בבחירות (בעיקר שאלות מיסוי על נכסים, הצעות לגבי בתי ספר וכו). היוזמה הנהדרת לא הצליחה לעורר יותר מידי את הקהילה הישראלית המנומנמת. הישראלים בעמק נעים בין התחושה שטראמפ טוב לישראל, רע לארה"ב ובין חיבה לביידן וקמילה סגניתו וחשש מהקיצונים של המפלגה הדמוקרטית. אצל רוב היהודים עימם אני מדבר, התשובות ברורות יותר- באיזור סן פרנסיסקו התפיסה הליברלית מתגברת על התפיסה שטארמפ טוב לישראל.

כמעט כל האנשים שאני מכיר בוחרים בביידן. וגם אלו שבוחרים לרפובליקנים, חוששים מטרמפ. ואצל ציבורים אחרים, זה נראה די דומה, כשהתמיכה בביידן היא גבוהה מאוד ברוב האנשים שבקהילת ההייטק.

אבל לראשונה בבחירות האלו נתקלתי גם בלא מעט אנשים שנמנעים. ששמים את מה שקרוי בארץ- פתק לבן. טארמפ מעורר אצלם חלחלה אישית, אבל ביידן, שמתכוון להעלות מיסים שישפיעו עליהם בכל צורה, מפחיד אותם לא פחות. "אני לא מצביע. רק למועמדים מקומיים" אמר לי חבר שבעבר היה פעיל מאוד באחת המפלגות. הבחירות עצמן, למרות החששות מאנרכיה ומשיבושים ואולי אפילו מפרעות וחבלות יתקיימו כנראה כרגיל, אבל לכולם ברור שמה שלא יהיו התוצאות ביום שלישי, סוף פסוק זה לא יהיה. אמריקה תמשיך לחפש את עצמה פנימה בשנים הקרובות, ולא רבים שוללים אפילו אפשרות של מלחמת אזרחים נוספת.

הכותב הוא שותף מנהל של קרן ההשקעות J-Ventures שפועלת מעמק הסיליקון.