הטל צל ענק: העיבוד החדש ל"רבקה" רחוק מיצירת המופת

מתוך "רבקה". נאמן למקור הספרותי אבל אין בו שום תובנת עומק על נפש האדם Kerry Brown / Netflix

אבל "רבקה" לא מגיע לנטפליקס בוואקום. זהו עיבוד שני — וטיפ-טיפה נאמן יותר למקור — לספרה של דפני דו־מורייה מ־1938, שאת העיבוד הראשון לספר עשה אלפרד היצ'קוק ב־1940, בסרט ההוליוודי הראשון שלו. מי שהזמין את היצ'קוק להוליווד כדי לביים את הסרט הזה (ולמרר לו את החיים) היה המפיק האגדי דיוויד או. סלזניק, שאף זכה עליו מאוחר יותר בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. “רבקה” הוא אולי לא הסרט הכי אופייני בפילמוגרפיה של היצ'קוק, אבל הוא אחד היפים שבה. לכן, כשבוחנים את ההפקה המודרנית, המאוד צבעונית ומושכת העין שביים כעת בן וויטלי, ומשווים אותה לגרסה בשחור-לבן של היצ'קוק, קשה שלא לתהות: מה הופך סרט אחד ליצירת מופת ולקלאסיקה, ואילו סרט אחר, שנעשה 80 שנה אחר כך, הוא במקרה הטוב חביב ואטרקטיבי, אבל לא חיוני יותר מפרק סיום עונה באופרת סבון מושקעת.

הגרסה החדשה של וויטלי עשירה בפרטים. העיצוב התקופתי של אנגליה בתחילת המאה ה־20 וגינוני המעמד הופכים אותו לסרט מוקפד ומושקע, שמנסה להפוך את סיפורה של האשה הצעירה בבית הגדול, שמתחילה לחלום חלומות משונים, לסרט מתח בלשי הרפתקני. "רבקה" החדש מספר יפה את הסיפור כפי שכתבה אותו דו-מורייה, אבל אין בו שום תובנת עומק על נפש האדם. פרטי התפאורה ופרטי העלילה מסתירים את הסרט עצמו. לעומת זאת, היצ'קוק — כמו כל הבמאים הגדולים — התעסק יותר באופן שבו הסיפור מסופר מאשר בסיפור עצמו. היצ'קוק עסק באחיזת עיניים. הוא יצר סרט שכולו אווירה וסיפור שכולו תעתוע. "רבקה" של היצ'קוק הוא סרט אפל וגותי שנראה כמו סרט רפאים, ומהבחינה הזאת עצם הבימוי מכניס אותנו לנקודת המבט של הגיבורה, שמשוכנעת שהעובדה שהיא התאהבה מהר ומעל הראש בגבר עשיר ומבוגר, הכניסה אותה לתוך סיפור אימה שבו רוחה של בעלת הבית עדיין נוכחת. "רבקה" הגיע לבתי הקולנוע ב־1940 שנה אחרי הגרסה הקולנועית של וויליאם וויילר ל"אנקת גבהים" — שניהם מתרחשים באחוזה מפורסמת, ובשניהם לורנס אוליבייה מגלם בעל מוכה אהבה, מוכה צער ושרוחה של אהובתו רודפת אותו. שניהם מספרים סיפורים רומנטיים שונים בתכלית - האחד על אהבה נצחית, השני על שנאה יוקדת — אבל שניהם בוימו כסרטי אימה. "רבקה", הטוב מבין השניים, היה היצירה המרכזית במה שנראה כהתפרצות רגעית של גותיקה הוליוודית, שבהם חיי האהבה ופערי המעמדות, שהופכים אהבות לטרגדיות, הם רוח רפאים שקשה להיפטר ממנה, ושרק המוות יכול לגאול מהם.

בגרסה של וויטלי, האשה הצעירה חולמת חלומות אימה מבשרי רעות, בגרסה של היצ'קוק כל הסרט הוא כמו חלום אחד ארוך שבו אנחנו כמו גם הגיבורה לא מבדילים בין מה שמציאותי ומה שמדומיין. המיסתורין הזה, האוירה הסמיכה, והשימוש בחושך כדי להסתיר את כל הפרטים הנוקדניים ומסיחי הדעת שוויטלי כל כך שש להשוויץ בהם, הופך את "רבקה" של היצ'קוק לסרט שמבויים באופן מופתי, כי הוא נכנס לצופים מתחת לעור. ואולי זה השיעור בקולנוע ש"רבקה" החדש מלמד אותנו — שההסתרה, הדממה והסוגסטיביות הן שהופכות סרט לבלתי נשכח. האווירה האפלה והמיסתורית משאירה את הסיפור המלא מעט חבוי ונותנת לצופים את הרשות לדמיין אותו בעצמם, בדיוק כפי שעושה הגיבורה. וויטלי עשה עבודה יפה, אבל "רבקה" שלו כה מרוכז בחיצוניות, שהוא נותר סרט שטחי, שחוץ מלמלמל כמה מילים, לא אומר דבר על אהבה שראוי למות עבורה.