צבעים בולטים ביריד צבע טרי

תחת מטרייה

אליה כהן (32)

בוגרת תואר ראשון ותואר שני באמנות בבצלאל; הציגה תערוכת יחיד בגלריה של בצלאל בירושלים והשתתפה בתערוכות קבוצתיות, בהן הביאנלה לרישום, פסטיבל מנופים ותערוכות בגלריה גבירול, גלריה חנינא ומוזיאון חיפה.

על העבודה: אחד הדברים הראשונים שמבחינים בהם בעבודות של אליה כהן הוא הצבעים. כחולים עזים לצד כחלחלים רכים, כתומים־ורודים פסטליים ולבנים, שמייצרים יחד תחושה של ליטוף נעים. אבל כשמתבוננים לעומק, מבינים שלא הכל נאיבי: החומרים שבהם כהן משתמשת הם בדרך כלל כאלה שאספה ברחוב. היא מציגה שתי סדרות: "אור יום" ו"פתוח לרווחה". שתיהן עוסקות במוטיבים של מטרייה ובית – והן גם זיכו אותה בבחירת האוצר של בנק UBS השותף ביריד.

עבודה של אליה כהן צילום: דוריאן גוטליב

אליה כהן צילום: דוריאן גוטליב

"העבודות שלי בדרך כלל משחקות על המרחב שבין דו־ממד לתלת־ממד. המטרייה עבורי היא שילוב בין משהו יומיומי, אירוע מקרי של היתקלות בחפץ, לבין היקסמות מהחפץ הזה שמתחבר לי להשראות מתחומים אחרים, כמו למשל מרי פופינס בקולנוע. אני עוסקת בביטויים שונים של הדימוי הזה, כמו השבריריות של המטרייה או היכולת שלה לעוף. בכלל, הנושא של תעופה, חוסר משקל וריחוף מאוד מעניין אותי". "הצבע הוא תמיד מרכיב מאוד דומיננטי בעבודות שלי", היא מוסיפה, "הוא הטמפרמנט, הלב של הדברים. כשאני הולכת לסטודיו, אני מתבוננת בסיטואציות שוליות וצובעת אותן אצלי בראש מחדש. המחשבה על הצבעים מגיעה מתוך ניסיון לבריחה, לאסקפיזם, ללה־לה לאנד, משהו שנמצא במרחבים של פנטזיה, לעומת משהו שהוא מאוד מציאותי ושברירי".

שמואל גולדשטיין (40)

בוגר התואר הראשון באמנות במדרשה בבית ברל; הציג תערוכת יחיד בגלריה העירונית ראשון לציון והשתתף בתערוכות קבוצתיות במרכז אדמונד דה רוטשילד, בית תמי, גלריה הצוק, גלריית החוצות ומוזיאון הטבע כחלק מפרויקט "זום"

על העבודה: בגיל 32, בהיותו בהודו, התעורר בוקר אחד ואמר לעצמו שזה או עכשיו או לעולם לא. הוא עסק באמנות מאז שהוא זוכר את עצמו, ובגיל 20 אפילו התקבל לבית ספר לאמנות בלונדון, אבל לא הצליח לעמוד בשכר הלימוד, והתחיל לעבוד בתחום חיי הלילה. ככה חלפו 14 שנים. בגיל 34 נרשם ללימודי אמנות במדרשה, וארבע שנים אחרי — בתום הלימודים — נמכרה באופן יוצא דופן בו כל תערוכת הגמר שלו לאספן אחד. מאז, כדורי־הרגל, טבעות העץ והשיער שהציג באותה התערוכה נהפכו לסימן ההיכר שלו. "יש הרבה ביקוש לכדורים, ואני ממשיך לעשות אותם, אבל החלטתי שכשאני מגיע לכדור ה־100, אני מפסיק. עכשיו אני ב־80 ומשהו", הוא אומר.

עבודה של שמואל גולדשטיין

שמואל גולדשטיין

את הכדורים וגם כמה ציורים יציג ביריד. גם כאן נבחר למצטיין וזכה להיות אחד מאמני החממה שבהם בחרו האוצר דיוויד פאלמר ו־UBS. לדבריו, דימוי הכדור התפתח די במקרה: "הייתי בשנה ב', היה לי סטודיו פצפון ובאיזשהו שלב הרגשתי שהציורים לא מספיק טובים, היה לי צורך לבעוט אותם מהסטודיו: לתפור מהם כדורים ולבעוט אותם החוצה. הבנתי שזה אולי רעיון טוב. ומרגע שיצא כדור התאהבתי ברעיון. הכדור גם שחרר לי את היד בציור, כי כבר לא פחדתי לעשות טעויות. ידעתי שאם זה לא מצליח, זה לא סתם יישב שם ויסתכל עליי". כמו בכדורים, גם בטבעות שמלופפות בשיער, עוסק גולדשטיין ברגע המעבר בין מצבים: כישלון והצלחה, יום ולילה, גברי ונשי. הוא פיתח את האובייקטים הללו מתוך עיסוק שלו בטבעת מוביוס, קוריוז מתמטי: טבעת שיש לה שני צדדים אבל רק שטח פנים אחד, והשני הוא דראג. גם עכשיו, בעבודות חדשות שהוא עובד עליהן (ועדיין לא יוצגו ביריד), הוא ממשיך לעסוק במעברים — בין השאר במעבר בין הציור הריאליסטי לציור המופשט.

דניאל אלקיים (28)

בוגר התואר הראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל; השתתף בתערוכות: "designing for the senses" בבריקליין, לונדון, ובתערוכת Warsaw HOME 2019.

דניאל אלקיים צילום: יוסי רוט

על העבודה: דניאל אלקיים נמשך מאז ומעולם לחומרים או תופעות טבע שהן לאו דווקא אסתטיות או מושכות חזותית: חלודה, אצות ים ופחם. "החומרים האלה מושכים אותי לעשות להם ולהגיש אותם בצורה אסתטית יותר", הוא מספר. ביריד הקרוב הוא יציג סדרה חדשה שעליה הוא עובד בתקופה האחרונה של כדים ואובייקטים מעץ שרוף, כשלצד הכלים השרופים הוא יציג גם מראות שאותן הוא משלב עם הכדים. "לאבא שלי יש מפעל לרהיטי עץ, וכשהתחילה הקורונה עברתי לעבוד בעיקר שם. בהתחלה הייתי לוקח ושורף את הכדים במדורה. אבל ברגע שרציתי לשלוט בתהליך קצת יותר, עברתי להשתמש בברנר גדול שעובד על גז".

עבודות של דניאל אלקיים

את האובייקטים בונה אלקיים בשלב ראשון ואז שורף: "אני מייצר את הצורה החיצונית, הקונטור, ותהליך השריפה בעצם משלים את המהלך העיצובי. האש עושה את החלק שלה, בצורה לא צפויה מבחינת הטקסטורות והצורות. אחרי השריפה הכלים מצופים בלקה אקרילית עם איירבראש, כי כשהעץ נשרף, הופכת השכבה החיצונית להיות רכה ופריכה. לכן יש זמן ממש מוגבל בין סיום השריפה לציפוי בלכה, וכל מכה שהאובייקט יקבל בזמן הזה תגרום לשכבה כלשהי להיעלם". בנוגע לריח השריפה מהאובייקטים אומר אלקיים: "אני לא יודע אם כשוואזה אחת יושבת בחלל נודף ממנה ריח, אבל כשהצגתי כמה כדים יחד בתערוכה — היו באזור ניחוחות שריפה. אני אוהב את זה".

נעמה אגסי (36)

בוגרת התואר הראשון בעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון ותואר שני מהאקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד; הציגה בשבוע העיצוב במילאנו, שבוע העיצוב בהולנד, שבוע העיצוב בסיאול, מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, מוזיאון העיצוב בטאלין ומוזיאון העיצוב בחולון.

על העבודה: זה כמה שנים טובות שאגסי מהווה את אחד הקולות המרעננים והמסקרנים בסצנת העיצוב המקומית. הסדרה החדשה שהיא משיקה ביריד, "מלאכותי", מתמקדת הפעם בטכניקה חדשה שהיא פיתוח שלה לחיקוי אבן. "זו טכניקה מסורתית שהמקור שלה ביוון או איטליה", היא מסבירה. "אבל היא לא ממש מתועדת. המאסטרים שעבדו בה היו די קנאים לידע שלהם, לכן הייתי צריכה ללמוד אותה בעצמי ולפתח אותה. היא מבוססת גבס, אבל הייתי צריכה ללמוד באילו חומרים לערבב אותו ובאילו כמויות כדי שיקבל את התכונות שאני צריכה. חקרתי כל מה שקיים על הטכניקה, ואני לומדת איך ליישם אותה על אובייקטים שונים. השימוש המסורתי בה הוא בדרך כלל בציפוי קירות, אבל אני מכניסה אליה תאורה וצבעוניות".

עבודה של נעמה אגסי

נעמה אגסי צילום: ענבל מרמרי

בסדרה, מסבירה אגסי, היא בוחרת להיות נאמנה דווקא למאפיינים של המלאכה ולהבליט את מלאכותיות התוצרים. היא כוללת גופי תאורה בגדלים שונים ומדפים לתלייה. "לדעתי, המקום של החומר הזה הוא בבית, על הקיר. לאבן הבלתי אפשרית הזו יש אפקט, הייתי רוצה שהוא יוצג. אני עובדת עם משהו שהוא לא הדבר האמיתי, אבל אני יכולה לעשות איתו דברים שלא הייתי יכולה לעשות עם אבן אמיתית, וגם מבחינת העוצמה והצבעונית שלה, יש לה תכונות שאין לאבן עצמה. אני בעצם מנסה להשתמש בחיסרון של הטכניקה ולהפוך אותו ליתרון".