שיטת הקנטונים: אולי מדינת תל אביב היא לא רעיון כל כך גרוע

אם הייתם מספרים לצרפתי בתחילת המאה ה-18 שהמשטר המלוכני של שושלתו של לואי ה-14, שמש העמים, ייפול בסוף אותה מאה, הוא ככל הנראה לא היה מסוגל להאמין. כך גם אם הייתם מספרים לאזרח אתונה בתקופת תור הזהב של 300 לפנה"ס שיום יבוא והעיר הזו תהיה שולית בפוליטיקה עולמית, היה טוען שאתם הוזים. אבל ההיסטוריה מתהווה בדרכה ומי כמונו, בני המאה ה-21, מתורגלים בשינויים. ובכל זאת, דווקא במסגרת הפוליטית שבה אנו חיים קשה לנו להטיל ספק - היא כמעט שקופה לנו, חרף הבעיות הטמונות בה.

בשנת 2015, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, מייקל בלומברג, אמר על בימת האו"ם בכנס של רשת הערים למאבק באקלים C-40, משפט החושף את השינוי העמוק שעובר על העולם: "מדינות מדברות, ערים עושות". ערי עולם הפכו להיות הכוח העולה בפוליטיקה העולמית, ולא סתם - שנה לפני שאמר בלומברג את המשפט, 2014 הייתה השנה בה לראשונה רוב אוכלוסיית העולם, גם זו במדינות המתפתחות, עברה אל העיר. בעוד מדינות מתקשות להתמודד עם משברים כמו משבר האקלים או משבר הקורונה, דווקא השלטון המקומי הוא זה שמצליח לתת מענה יעיל, מהיר ואפקטיבי.

שובה של עיר המדינה הדמוקרטית? צילום: שאטרסטוק

מדינת ישראל היא מדינת לאום, טרנד מדיני לא כל כך וותיק - סך הכול כמאה שנים - המנסה ליישב פרדוקס מהותי מרכזי שטמון בלב ליבה: יהודית ודמוקרטית. אלא שהשאיפה להיות דמוקרטיה אתנית, אתנוקרטיה כפי שמכנה אותה פרופ׳ אורן יפתחאל - גאוגרף מאוניברסיטת בן גוריון, מעמיקה בציבוריות הישראלית שסעים בוערים שנדמה שאינם ניתנים ליישוב. בעוד הרחובות שטופים במפגינים, מערכות בחירות רודפות אחת את השנייה והמתחים העדתיים והדתיים נראים בוערים מאי פעם - אולי אתניות משותפת לא מספיקה למדינה בכדי לתפקד?

דווקא בתקופה הזו, כאשר ברור שהדחקה לא תאחה את השסעים הבוערים, עולים קולות בשיח הציבורי שמהדהדים רעיון די ותיק - תוכנית הקנטונים. מדובר בתוכנית המבקשת להפוך את ישראל לקונפדרציה של תת-מדינות אוטונומיות שמעליהן מסגרת גג המסדירה את ההבטים המסחריים, מדיניות החוץ וההגירה והביטחון. היהבטים הרגישים יותר, אלו שהופכים את הכל לנפיץ, ישארו עניינן הפנימי של האוטונומיות. נשמע הזוי? לאורכה של ההיסטוריה הציונית הועלתה האפשרות להעתיק את המודל השוויצרי או אפילו האמריקאי של שלטון מרובד - מאיתמר בן אב"י דרך אביגדור ליברמן ועד פרופ׳ קרלו שטרנגר - רבים ניסו להגיע לפתרון השסעים בארץ החבולה הזו.

"האתנוקרטיה היא מערכת שלטונית שבה ההשתייכות האתנית חשובה יותר מההשתייכות האזרחית או הצרכים בתשתיות, בסביבה, בכלכלה", אמר פרופ יפתחאל בראיון עמו. אותה לאומיות אתנית שהוא מדבר עליה היא בדיוק אותו אידאל ציוני שבגינו גינו את תוכנית הקנטונים בישראל לאורכה של ההיסטוריה כשדנו בה בהקשר הציוני פלסטיני. אבל האם האידאל בכלל אפשרי? כשהמטרופולין של המאה ה-21 הופך לכוח עולה, וערי-עולם כמו ניו-יורק, פריז ולונדון מעבירות את בכורת הצפיפות לערים באמריקה הלטינית, הודו, ואפריקה, ייתכן שערי המדינה של המאה הנוכחית - בחסות האינטרנט שיצר רשת תקשורת זולה ונגישה לכל, כלכלה פנימית (החל מכלכלת החלטורה ועד מטבעות דיגיטליים כמו ביטקוין) וידע שהמונופול של המדינה עליו הופקע מידיה - מייתרות את הצורך במדינת הלאום ועונות על צרכיו של האדם בגבולות שתמיד היו הכי רלוונטים עבורו - העבודה שלו, הפארק ליד הבית, סביבת מגוריו, העיר שלו.

מנהיגי האיחוד האירופי נפגשים בבריסל - עד לא מזמן עיר משוסעת בעצמה, כיום בירה של אחדות צילום: איי אף פי

יחי הקנטון העברי בארץ ישראל

בחזרה לשנות ה-20 של המאה הקודמת: בשנת 1927, התנועה הציונית ממלאת את הארץ והסכסוך עם תושבי המקום הפלסטינים הולך והופך נוכח יותר ויותר. איתמר בן אב"י מפרסם בעיתון "דאר היום" הצעה לתוכנית חלוקה זמנית שמטרתה לבסס ריבונות עברית בארץ ישראל בטריטוריות המיושבות. לשיטתו, לפחות בצורה זמנית, צריך להכריז על שלושה קנטונים עבריים שלא ניתן יהיה להטיל ספק בעצמאותם. האחד יהיה קנטון הגליל - ממטולה ועד נצרת כאשר טבריה בירתו; השני קנטון העמק - הכולל את השטח מבית שאן ועד מפרץ חיפה, כשעפולה בירתו; והשלישי קנטון "שפת הים" - שמגיע ממרגלות הכרמל דרך חדרה ועד רחובות ואשקלון בדרום, כאשר תל אביב בירתו. לכך הוא מציע להוסיף את קנטון "הנגב", כפי שהבטיחו האנגלים לויצמן, ראש ההסתדרות הציונית.

מאמרו של איתמר בן אב"י בדאר היום

בן אב״י פרסם מאז עשרות מאמרים, בין היתר כאלו הסוקרים מדינות קטנות כמו לוקסמבורג ועד סקירה היסטורית של פדרציית הקנטונים המובהקת שמתנהלת ככזו החל מהמאה ה-13 - שוויץ. הפולמוס סביב הצעתו נע בין כאלו שהיטיבו לפרטה למשמעויות המשפטיות, הכלכליות, השלטוניות והמנהליות, ומולם מאות מאמרים משתלחים הזועקים על "קריעת הארץ", חורבן הבית, והמכנים את בן אב"י כמקובל עד היום - "עוכר ישראל".

לא רק בישוב היהודי העלו את הרעיון - גם הבריטים והפלסטינים הגו בו

ניתן לראות גם בתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947, זו שעל בסיסה הוקמה מדינת ישראל, סוג של תוכנית שכזו - שתי מדינות עם עיר בירה משותפת בשטח בינלאומי. אלא שבעשרים השנים שחלפו בין הצעתו של בן אב"י ועד כ"ט בנובמבר 1947 סבלה הארץ ממאבקי דמים בין ערביי הארץ והיהודים השוטפים אותה. תוכנית הקנטונים ננטשה לטובת המאמצים לכונן מדינה יהודית על שטח גדול ככל האפשר מארץ ישראל.

המוסדות השלטוניים של הישוב העברי טרם הקמת המדינה פעלו באסטרגיה שונה. פרויקטים כמו חומה ומגדל, רכישת קרקעות, וכיבוש זוחל של שטחים בשם אידאל הרצף הטריטוריאלי במטרה לקבוע עובדות בשטח, יצרו מציאות שכבר קשה היה להתעלם ממנה. אלפי פליטים פלסטינים, בעיקר ממעמד הפועלים, שישבו על אדמות שנמכרו על ידי בעלי קרקעות פלסטינים למוסדות הציוניים, מצאו עצמם בלא התראה של ממש נאלצים לעזוב את אדמתם ולעבור אל פאתי הערים. ללא השכלה מתאימה וללא נכסים - רכישת הקרקעות יצרה שכונות מצוקה של עוני ותלישות עם ריכוזי אוכלוסייה הולכים וגדלים. מלחמת 1948 כבר יצרה מציאות חדשה שבה מאות אלפי פלסטינים ברחו מבתיהם, כמו גם מהערים שבגבולות שטח ישראל.

השסע הציוני פלסטיני הופך לשסע בין ציונות דתית לשמאל ציוני

שנת 67׳ - הנקודה בה המפה השתנתה - כיבוש השטחים הפלסטיניים ביהודה שומרון ועזה והחלת משטר צבאי על מיליוני אזרחים כמו גם מפעל ההתנחלויות שקם בטריטוריות הללו, תהיה הנקודה שבה יצרנו את "הסטטוס-קוו" החד-צדדי. הפרדוקס במקור. יחלפו כעשרים שנה עד שתוכנית הקנטונים תעלה שוב, כאשר שסע חדש צובר תאוצה - הציונות הדתית מול השמאל הציוני. השסע הזה מתייחס אמנם לסכסוך על חלוקת הארץ בין היהודים לבין הפלסטינים ועל הזכות הדתית-היסטורית על הקרקע לעומת הזכות של מיליוני פלסטינים להגדרה עצמית ולניהול עצמי בטריטוריה עצמאית, אך גם הפך לזה שנוגע בנימים עמוקים יותר של החברה היהודית בארץ.

מהאינתיפדה הראשונה, הטבח במערת המכפלה, המחתרת היהודית, הסכמי אסלו והפיגועים שבאו עימם ועד רצח רבין - כולם אירועים שנגעו לשאלה הפלסטינית, אך פעלו גם כשסע הבוער שבין ימין לשמאל. אביגדור ליברמן בראשית שנות האלפיים, לאחר אירועי אוקטובר 2000 שהחודש מציינים שני עשורים ובעיצומה של תקופת הדמים של האינתיפדה השנייה, הציע תוכנית חלוקה שכותרתה "תוכנית הקנטונים - הצעה להסדר מדיני בין ישראל והפלשתינאים“.

בעוד הוא מכהן כשר התחבורה, הציע ליברמן פתרון לבעיה הפלסטינית באמצעות מתן עצמאות אוטונומית לקנטונים שיחולקו על פי המרכזיים האורבניים הגדולים בגדה. במסגרת תוכניתו הוא הציע לפנות את הישובים היהודים המבודדים וכן להעביר את הישובים הפלסטינים בתחומי ישראל לשטח הקנטונים החדשים. תוכניתו, שמאז הספיקה להשתנות כמה וכמה פעמים, זכורה בעיקר בזכות ההצעה לטרנספר והגינויים הרבים שספגה בחוגי שמאל וחוגים פלסטינים.

רוצים נישואים גאים? גורו בקנטון אביב. מעדיפים לשמור שבת? קנטון יהודה זה המקום

בשבועות האחרונים ראינו דוגמא לכשלונו של הסטטוס-קוו מול השסע החרדי-חילוני, בעוד הרב קנייבסקי קורא לציבור חסידיו לשלוח את ילדיהם לתלמודי התורה בניגוד לחוק וחרף הגבלות, בעוד מאות אלפי תלמידים נמצאים בבתים. קריאת התיגר הבוטה הזו על המשטר הישראלי הפכה בעיני רבים לבוטה אף יותר אל מול פסילת חוק נישואים אזרחיים בכנסת. שוב. רבים ראו בכך הוכחה חותכת למוגבלותה של הדמוקרטיה הישראלית. אם לא כולם שווים בפני החוק, והכוח הפוליטי של ציבור מסוים גדול בעשרות מונים משיעורו באוכלוסייה הכללית, יש כל מיני הגדרות לשיטת ממשל כזו, דמוקרטיה לא תהיה אחת מהן.

בעיני רבים מהציבור החילוני הבחירה הזו של מנהיג קהילה בציבור החרדי, היא מקרה קלאסי של דילמת הטרמפיסט שנעוצה בכל מחשבה על כלכלה מדינית. המחשבה שיש כאלו שיהיו מוכנים לסכן את המשק כולו, להאריך את הסגר ולהוביל רבים אל עוני בעיצומו של משבר כלכלי נראית להם בלתי נתפסת. מנגד, המחשבה לחדול מפולחן הדת של הציבור החרדי נראית בעבורם כזו ששווה למות עבורה. פלונטר? כן. אבל מה אם נבחר להסכים - שלא להסכים?

הפרופ' קרלו שטרנגר ז"ל - שהיה ראש בית הספר לפסיכולוגיה, ופילוסוף מאוניברסיטת תל אביב - העלה את הרעיון שלו לתוכנית הקנטונים בשנת 2014. בתוכניתו, כמו גם בשיחות רבות שניהלתי עם שטרנגר על התוכנית, התייחס דווקא לסוגיות האזרחיות של הציבוריות הישראלית - דת ומדינה, עירוניות וכפריות ובעיקר למתח בין ליברליזם אזרחי ללאומיות האתנית-דתית הנעוצה בפרדוקס הגדול - יהודית ודמוקרטית.

פרופ' קרלו שטרנגר צילום: עופר חן

לדידו של שטנגר, ייצוג דיפרנציאלי בכנסת שיינתן לכל מחוז יוכל להקהות את השסעים הבוערים בפוליטיקה הישראלית ולתת למרחבי שלטון קטנים יותר את היכולת להתמודד עמם, כאשר האיזון הדמוגרפי והתרבותי בכל אזור יאפשר ניהול עצמי בו. למשל קנטון יהודה- שישתרע מירושלים דרך בית שמש ומודיעין עלית ועד בני ברק - יוכל לאסור על נסיעה בשבת ויאכוף דיני כשרות, ומולו מחוז "אביב" שיתיר נישואים גאים והורות ללהט"ב.

שטרנגר מסמן במאמרו את "ההיפר-ריכוזיות" של השלטון המדיני בישראל ככזו המגבילה את השלטון המקומי. אלא שניתן לראות כיום בגופים כמו מרכז השלטון המקומי עם השדולה החזקה שלו בכנסת כמו גם את נציגי הרשויות המקומיות הערביות והשדולה שלהם בכנסת כמעין שכבת ביניים המתווכת בין האזרח לבין המדינה. אם כן, אולי הגיעה שעתה של העיר לקחת את המושכות? 

הצעתו של פרופ' קרלו שטרנגר לחלוקת המחוזות על פי ייצוג בכנסת

"בישראל יש ריכוזיות מטורפת - מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית אך לעיריות אין אף סמכות"

פרופ׳ אורן יפתחאל, טוען כי שיטת הקונפדרציה של מטרופולינים, כזו המבטיחה זכויות אזרחיות שוות לחלוטין בין הירדן לים, היא שתוכל לפתור על רקע תאוצת האורבניזציה העולמית את הקפאון הנפיץ שישראל שרויה בו. "שיטה כזו תתן מידה של ביזור סמכויות, כך יווצרו פרלנמנטים מקומיים שנותנים מענה לחיי היומיום. כיום בישראל יש ריכוזיות מטורפת - מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית אך לעיריות בה אין אף סמכות, להיפך. ישנה החלשה נוראית של הרובד הכי חשוב לאנשים - אין לשלטון המקומי, הקרוב להם, סמכויות למיסוי, לחינוך, לבינוי".

יפתחאל מאיר את האורבניזציה של המאה ה-21 כמסמנת תהלכי קיטוב חברתיים, אך גם ככזו שבעלת פוטנציאל לפתור אותם. "אנחנו רואים תהליך של ניכור בין שני הכוחות - בין נאו-נשיונליזם לבין התנועה המטרופולינית". כשמדברים על עירוניות במובן הרחב שלה, קשה יהיה להתעלם מהאספקט הזהותי שנוסף לעיר בעשורים האחרונים. הערים הפכו להיות מרכיב מרכזי בזהותו של אדם, לעתים מרכזי עד שמצליח להתחרות במרכיב הזהות הלאומית. בזירת פוליטיקת הזהויות, בעיקר בזו הנפוצה בעולם המערבי, ניתן לסמן תהליכי הקיטוב שבאו בחסות הגלובליזציה ומהפכת התקשורת. האחד - עלייתם של הנאו-לאומיים, אלו המבקשים להחזיר עטרה ליושנה ולהאדיר את כוחה של המדינה וסמליה ורואים בגלובליזציה איום על הזהות שלהם. בריטניה, האיחוד האירופי והמקרה של הברקזיט למשל.

התהליך השני הוא השפעות העיור המואץ בהסתגרותן של קהילות אורבניות בתוך ערים מוצלחות ומשגשגות המספקות כמעט את כל צרכיו של האדם - מאלו הבסיסיים כמו גישה למשאבים ומזון ועד הצרכים הרוחניים, התרבותיים וגישה לטבע. כך הופכים יושבי הערים הגדולות לבעלי מכנה משותף עם יושבי ערים גדולות אחרות ובעזרת הטכנולוגיה חווים את הקרבה התרבותית והאינטלקטואלית ביתר קלות גם עם אלו החיים במרחק אלפי קילמוטרים מהם. וכך אותם נאו לאומיים חיים בדרך כלל בפריפריה של המרכזים המטרופוליניים, בעוד הליברלים האורבניים חיים בגרעין המטרופוליני.

הצעתו של פרופ' יפתחאל לבירת הקונפדרציה המשותפת

לטענתו של יפתחאל, דווקא רשת מטרופולינית תאפשר היכרות בין קהילות וחבירה לאינטרסים משותפים ברמה המקומית, שיוכלו בעתיד להפוך את הצדדים העוינים לבעלי אינטרסים משותפים דווקא מהמקום הכלכלי פרגמטי ולהקהות את אלו הלאומיים. "קנטונים או מחוזות יוכלו ליצור שיווי משקל הוגן בין שתי תנועות לאומיות שחיות על אותה ארץ שלא יכולות להיפרד אבל גם לא לחיות תחת אותה מדינה. הנושאים הפחות רגישים מבחינה היסטרית-סמלית: עיור, כלכלה, הגירה - ניתן לנהל יחד. לעומת נושאים רגישים כמו שפה, תוכניות לימוד, וכו'.. שינוהלו בכל קנטון כראות עיניו". אחד העקרונות המרכזיים שיבטיחו את התנהלות הקונפדרציה כמוצלחת הוא חופש התנועה כמו זה הנהוג באיחוד האירופי. כך יוכל להתקיים מיעוט יהודי בקנטון הפלסטיני חברון למשל ומיעוט פלסטיני בקנטון התיאורטי של השפלה הכולל את ראשל״צ, רחובות, נס ציונה אך גם את לוד ורמלה.

המרכז הליברלי הישראלי - גוש דן צילום: גלעד קוולרציק

"יש לנהל את חייו של האדם במאה הנוכחית דרך מטרופולינים. אם הופכים את הרעיון האזורי לרעיון המרחב המטרופוליני, נגיע בישראל לשמונה מטרפולינים שיש בהם יותר הדגשה על כלכלה, על ליברליזם, על עירוב ופיתוח תשתיות", הוסיף פרופ׳ יפתחאל. אולי נראה שהחזון הזה שהחזיקו מיטב ההוגים ואנשי האקדמיה נראה תמים., אך בהינתן המצב שבו רוב אוכלוסיית העולם חיה בערים ובמטרופולינים הגדולים, ייתכן שעתיד של ערי מדינה בינלאומיות הוא תהליך שאנחנו כבר בעיצומו והנאו-לאומיים הם רק אלו הנאחזים בשמרנות שתמיד אפיינה כל מהפכה משמעותית.

החלוקה האתנית בישראל סבוכה להפרדת שתי מדינות אבל מאפשרת יחידות רבות וקטנות יותר

תוכנית עם לא מעט חורים

למרות שהתוכניות נשמעות מבטיחות, הן גם טומנות בחובן לא מעט חורים. מי מבטיח שקנטון פלסטיני לא ישאף לעצמאות ויפרוש מהקונפדרציה? איך יוכל קנטון עם רוב חרדי מובהק להתקיים כלכלית או להגן על עצמו? ובכלל, יש בגרסאות השונות לתוכנית הקנטונים - גם באלו שהועלו על ידי העולם הערבי כמו תוכנית האמירויות הפלסטינית - לא מעט רציוניליות אבל אנחנו הרי יודעים שבני אדם הם לא תמיד החיה הכי רציונלית. רגשות של שייכות, מסורת או ערגה להיסטוריה משותפת לעתים חזקים יותר מכמיהה לתשתיות טובות או התמודדות מוצלחת עם משברים.

ואולם מהמגמה אסור להתעלם. תהליך העירוניות הוא לא עוד פרק בלימודי היסטוריה לבגרות כשדנים במהפכה התעשייתית. להיפך, התהליך שניצניו שבמאה ה-19 הוא היום המציאות של רוב בני האדם בעולם. כוחם של מטרופולינים עולה ותהליכים חברתיים ופוליטיים גועשים כתוצאה מכך. שיטת הקנטונים בגרסתה המטרופולינית יכולה להפוך את השסעים של ישראל לבוערים פחות ולייצר גשרים של שיח בין ציבורים שהלכו והופרדו בשם אידאל הלאומיות האתנית.

ברור הוא שמדינות הלאום לא יעלמו בקרוב, אבל כשריד של אידאלים של תקופת אביב העמים האירופי, לא בטוח שהן עומדות בעומס וקצב השינויים של העולם הדיגיטלי במאה ה-21. הביורוקרטיה והאטיות, ההוצאה הציבורית העצומה על תחזוקה של פקידות מסואבת והניתוק ממציאות חייהם היומיומית של מיליוני בני אדם, ובעיקר הניסיון חסר הסיכוי כמעט לייצר אתוס משותף ומערכת ערכים אחידה בעולם של מידע חופשי וזמין - מחייבות את המחשבה על היתכנותה של דמוקרטיה במתכונתה המדינתית-לאומית-אתנית. הרי בסופו של דבר קל יותר להיות אמפתי כלפי מי שאתה פוגש ביומיום ולפתח פחד ואיבה לאויב רחוק, לעתים מדומיין. אם גדולתן של מדינות הלאום הייתה ביצירת תחושת שייכות לדגל או רעיון בין מיליוני אנשים והפגת הבדידות וחוסר המשמעות של החיים בעידן תעשייתי, כעת בעידן שבו אנו חיים, תחושת שייכות מתהווה ברשתות ערים ברחבי העולם שמספקות קרבה, קהילה, חוויות משותפות וערכים דומים. המדינות נשארו זהות - זה אנחנו שהשתנינו, ואולי עתיד שבו רשת שיתופי פעולה בין תושבי מרכז רמאללה, מרכז חיפה ומרכז באר שבע - לא כל כך רחוק, הרי עד לא מזמן גם שלום עם איחוד קונפדרטיבי של אמירויות אורבניות נשמע הזוי, לא?

המטרופולין - יחידה קטנה יותר, יעילה יותר שקל יותר להזדהות איתה רגשית צילום: בלומברג