האמנית רונה יפמן מציגה זהות עדתית לגיל הרך

כשמזמינים את האמנית רונה יפמן לצלם עבור ספר ילדים — ״די־לי־לול״ של שלומית כהן־אסיף — זה לא כל כך פשוט. המודעות הרבה לפמיניזם, למבט המצלם ולפוליטיקית הזהויות, הפך את זה עבורה למסע של תלאות: ״הייתי נורא בתוך זה ובייסורים וכל הזמן חברים שלי מהתחום היו אומרים לי 'עזבי אותך, זה סתם ספר, תקתקי, תקתקי'״, היא מספרת. ״מכיוון שהספר מבוסס על תרבות יהודי עיראק שאלת הלוקיישן והמראה של המצולמים היו מאוד משמעותיים עבורי״.

יפמן (48) ה בקרית טבעון עם בעלה האמן והארכיטקט ליאור שביל ובתם ארייה. היא בוגרת תואר ראשון בבצלאל ותואר שני באוניברסיטת קולומביה. הפרויקט האחרון הגדול שלה היה ספר האמן ״Let it Bleed" שיצא ב־2016 ומתעד במשך 15 שנה את המסע הטרנסג׳נדרי של אחיה, האמן גיל יפמן.

מתוך הספר "די לי לול", של שלומית כהן אסיף צילום: רונה יפמן

הספר החדש, שראה אור בהוצאת עם עובד (בעריכת דלית לב), מבוסס על שיר ערש עממי של יהודי עיראק והוא מספר על ילדה בשם תמר (שאותה מגלמת בספר מיכל שמש האס) שסבא שלה, בבא שוע (השחקן אורי גבריאל), בונה לה בובת עץ בשם פינוקיה. פינוקיה מביעה חשש שתמר תפסיק לאהוב אותה ותמסור אותה למישהו אחר, היא הולכת לאיבוד ונמצאת, וכדי שלא תיעלם שוב הסבא עונד לקרסולה ג׳ינג׳יל (צמיד עם פעמונים קטנטנים שענדו בקרסולם של תינוקות שלא יאבדו). לצילומים בספר יש איכות שונה מהרגיל, הן בתאורה והן בגרעיניות שלהם. יפמן מציינת שהם צולמו בכוונה בפילם ובאור טבעי מתוך החלטה לשוות להם משהו ציורי, מרוכך, שמזכיר אלבום משפחתי ישן.

ספר הילדים הזה שונה באופן מהותי מעבודותיה של יפמן, שעוסקות בצורה רדיקלית למדי בנשים מועצמות ובשאלות של זהות ומגדר. יפמן מדגישה שזוהי עבודה מוזמנת, פרנסה, עם דד ליין וגבולות, שנועדה לשרת טקסט לא שלה. יחד עם זאת ניכר שגם לספר הזה חדרו מחשבות ביקורתיות שנוגעות לפמיניזם וזהות.

האמנית רונה יפמן צילום: גוני ריסקין

״בהוצאה אמרו לי ׳מה זה משנה עיראקי לא עיראקי, מה שמשנה זה סבא וילדה ובובה׳״, היא אומרת. ״לי זה היה אכפת, אני התעקשתי. אבל לא רק בסוגיה הזו. למשל, זה מאוד קשה לצלם גבר מבוגר וילדה. אם הם לא יודעים להצטלם זה נורא צורם. הבנתי שאני חייבת שחקן ופניתי לאורי גבריאל״.

אבל בסופו של דבר בחרת ילדה שמתאימה לדימוי האשכנזי הסטריאוטיפי.

״אני יודעת, זו לא היתה הכוונה שלי אבל אחרי חיפושים רבים והמון טסטים זו היתה הבחירה הטובה ביותר. הצילומים נערכו בבית של הסבתא רבתא שלה, בית עיראקי טיפוסי בפתח תקווה, וחוץ מזה, יש משהו מעניין בעיני דווקא להגיד, 'אוקי, היום ישראל היא מעורבת, היא מיזוג גלויות, זו המציאות'. אורי גבריאל היה המצפן שלי. שאלתי אותו אם זה נראה לו בעייתי׳ והוא ענה: ׳מה פתאום, מי שיגיד לך שזה בעייתי הוא גזעני בעצמו׳״.

גם תהליך העבודה על הבובה לא היה פשוט. ״שלומית כהן־אסיף רצתה בובה מעץ ולא מצאנו״, מספרת יפמן. ״בסוף ליאור, בן זוגי, שאוהב אתגרים, אמר ׳אני אעשה את הבובה׳. והבובה אכן יצאה לתפארת: בובה מעץ, עם חלקים שמחוברים בברגים גסים, שיער אדמדם ועיניים מצוירות".

בספר יש דגש רב על הבית, המשפחה והמסורת העוברת מהסבא לנכדה, ששותפים יחדיו לתהליך היצירה. ״זה הדבר שהכי התחברתי אליו, הקשר ביניהם״, אומרת יפמן, ״כמה זה חשוב ומכיל ויכול להיות זיכרון ילדות קסום. הסבא הוא מחוספס, אדם שעבר הרבה בחיים ומצד שני מכיל ויצירתי: סורג, בונה בעץ, קשוב לנכדה ולמה שהיא עוברת ומכבד אותה״. עכשיו הבובה גיבורת הספר שייכת לארייה, בתה בת החמש וחצי של יפמן, והצילום היפה ביותר בספר לטעמי, שבו נחשפת יפמן האמנית, נמצא בתחילתו עוד לפני הכותרת. זה הרגע שבו לצד חלקי עצים ושאריות של ניסור מופיעים כבר חלקים מהבובה, הראש והטורסו: רגע הבריאה שמאחורי הקלעים של הסיפור.