מנזקי הקורונה: עוברים לכלכלה שחורה

כל יום שעובר במסגרת הסגר הנוכחי מקרב אותו קצת יותר לקיצו. זה לא בגלל שמתקרב תאריך הסיום, אין כזה. זה בגלל שהסגר מתפורר לנגד עיניו של הציבור הישראלי. אם זה הספר שמזמין לתספורת בביתו, הגננת בגן שפתוח לילדים לעובדים חיוניים שמכניסה ילדים נוספים או המסעדה שמוציאה משלוחים מטר מסף דלתה כדי להתגבר על האיסור למכור טייק אווי. ועד שהסגר ייגמר והפטנטים האלה ייעלמו, כל יום מעביר עוד ועוד פעילות כלכלית מפני השטח הגלויים אל הכלכלה השחורה.

העלמת המס ועבודה בשחור אינן זרות לישראל. מטבעה של הכלכלה השחורה אין אף מספר רשמי לגבי גודלה בישראל, אולם לפי הערכות היא היתה במגמת התכווצות בעשור האחרון. עכשיו, המגמה הזאת מתהפכת. המחיר הברור והגדול ביותר הוא אובדן הכנסות המדינה ממסים, דווקא בתקופה שבה הגירעון מעמיק בקצב מסחרר. המחיר הנוסף הוא פגיעה ביעילות והמחירים של שירותים שניתנים באופן לא חוקי. אם ספר או קוסמטיקאית איבדו חלק גדול מלקוחותיהם, הנותרים יצטרכו כנראה לשלם יותר.  

ברגע שהסגר ייגמר, גם ההשפעות שלו על הכלכלה השחורה אמורות להיפסק. אבל זה לא באמת כל כך פשוט. מי שמתחיל לעבוד בשחור ופתאום לא מעביר חלק מההכנסה שלו למדינה, יכול בקלות להתרגל לרעיון. בחברה מפוררת ונטולת אמון בשלטון, העלמת מס יכולה בקלות להפוך למדבקת לא פחות מנגיף קורונה. כשהשכן שלך לא משלם מסים, הסיכוי שגם אתה לא תשלם גובר.

בימי הסגר המשוגעים, שבהם הדרג הנבחר מצפצף על ההנחיות שהציבור שבחר בו נדרש למלא, הפתיחה הפיראטית של עסקים נראית לרבים כמו הדבר ההגיוני לעשות. כשהמדינה לא מראה יכולת להפעיל שיקול דעת סביר, המסקנה המתבקשת עבור רבים היא לנהל סיכונים ולקחת אחריות על עצמם וסביבתם בלבד. את מחיר ההחלטה הקולקטיבית הזאת תשלם ישראל כולה ביום שאחרי הקורונה, אז יתברר שחלקים גדולים מהכלכלה עברו לשחור - ואולי כבר לא יחזרו.