"חליפות טרנינג משמחות אותי"
השחקנית והסטנדאפיסטית גיתית פישר עברה לתה אבל זה לא מרגיע אותה. הקורונה אמנם עצרה לה הרבה פרויקטים אבל היא לא מפסיקה לכתוב, והיא מתגעגעת לתקופות שאפשר היה פשוט לשבת עם חברים ולצחוק
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
“החלטתי לעשות הפסקה מקפה ואני מנסה תה צמחים, אמרו לי שזה מרגיע אבל אני חייבת להודות שזה לא כל כך מרגיע עדיין. אולי בגלל התקופה, זה קצת יותר מדי לצפות מכוס תה”.
גיתית פישר צילום: אורי טאוב
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“כרגע נראה לי שהכי הייתי שמחה לשבת לדרינק עם לין מנואל מירנדה, היוצר של המחזמר המבריק ‘המילטון’. זה הדבר הכי יפה שאי פעם נעשה ואין דבר שמתקרב לו. אני אובססיבית ליצירה ולבן אדם”.
על מה את עובדת עכשיו?
“בגלל הקורונה והסגר הכל נתקע ונעצר. הרבה הופעות סטנד־אפ שלי בוטלו, ועוד פרויקטים קיבלו ברקס, אבל אני ממשיכה לכתוב כל הזמן. בקרוב אמורה לעלות ב־yes הסדרה ‘הטבח’ שם אני משחקת קונדיטורית, שזה ממש רחוק מהאמת”.
מה השריטה שלך?
“אני אוהבת ללבוש סטים. אני יכולה ללבוש חולצה עם דובי קואלה ועלים ומכנסים תואמים ולצאת לרחוב, בחורף חליפות טרנינג או חצאית וסוודר תואם. אלה לוקים קשים אבל הם משמחים אותי. אני מתה על זה, אני נראית כמו ראפר. אנשים אומרים שיש לי אומץ, אני לא יודעת אם זו מחמאה או עלבון”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“כשהתחלתי לכתוב פניתי לערן זרחוביץ', שאני מעריצה ככותב. הוא אמר לי: 'תמיד תכתבי מה שמצחיק אותך, אף פעם אל תנסי לקלוע לטעם של מישהו אחר'. זה הוכיח את עצמו”.
איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?
“זה יישמע הכי לא פמיניסטי או שטחי אבל אם הייתי יכולה אז שיעברו השנים ואני אשאר עם אותו לוק של הפרצוף והגוף כמו עכשיו. קצת כמו שג'ניפר לופז עושה, היא פשוט ביטלה את ההזדקנות, לא יודעת איך היא עושה את כי זה לא נראה כאילו מחט נגעה בה”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“אני משקרת מטעמי נימוס. למשל אם מזמינים אותי ולא בא לי אז קשה לי להגיד ואני אמציא איזו דודה שיש לה אזכרה”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“אבות עם מנשא”.
למה את מתגעגעת?
“לתיכון. התחלתי בתור צפרדע שלא מדברת עם אף אחד אבל אז פתאם הבנים נהיו חשובים, התאהבתי בפעם הראשונה, התחלתי מגמת תיאטרון וגיליתי את המשחק. זו היתה ממש כמו חווית סמים, הייתי הולכת לבית הספר 'דלוקה' במשך שלוש שנים”.
גיתית פישר איפה הכי היית רוצה לגור?
“בדרום תל אביב כמו עכשיו, בבית בפלורנטין עם תשתיות טובות. בטח בעתיד אפרוש לפרדס חנה כמו שכולם עושים”.
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“על כל מיני שטויות לבית. כשאני מגהצת את הכרטיס על דקורציה אני מחייכת ושמחה. כל מיני אהילים, פח, מפה חדשה. מתה על זה”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“אחרי גיל 32 הפסקתי את המשחק הזה כי הבנתי שאין לזה סוף. יש לי כף רגל עם הפלטפוס שאפילו רופאים אומרים עליה 'וואוו', אני נראית כאילו יש לי סנפיר, אבל החלטתי לשחרר ולהאמין שהאופי הוא הקובע”.
על מה יש לך רגשות אשם? “זה ישמע קלישאה בטירוף אבל אני אוכלת את עצמי על איך שמתייחסים לחיות וכדור הארץ”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
“הטיפול הפסיכולוגי שלי. שלוש פעמים בשבוע אני הולכת לפסיכולוגית שלי והיד עוד נטויה. נעלה לארבע בעזרת השם. עשיתי סדרה ויש לי מופע משלי, אבל יותר פשוט לעשות את הדברים האלה מאשר עבודה אצל הפסיכולוגית. אני מאוד ממליצה, זה משנה חיים. מי שידם משגת זה נראה לי לא נורמלי לוותר על זה, כולם צריכים ללכת לטיפול”.
מה מפחיד אותך?
“ג'וקים, מאוד. וכמובן למות לבד”.
מה עושה אותך מאושרת?
“אני הכי מאושרת בתקופות שהכל מתחבר יחד ויש הרמוניה כיפית: כשיש עבודה נעימה וגם פנאי לשבת עם חברים ולצחוק ולקרוא ספרים”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“אהבה, כמובן”.
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“הכתיבה. כשלמדתי בבית צבי היה לי רצון לייצר דברים בעצמי ולא רק להגיד טקסטים שכתב מחזאי. התחלתי לכתוב ויצאו לי דברים מחרידים. אבל משתפרים עם הזמן וזה הכיף. הדבר האמיתי זה ליצור עולמות בעצמך”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“בהתחלה אלה טייכר וזרחוביץ' שאני מאזינה להם ברדיו כמו משוגעת, כל יום שעתיים לא חשוב איפה. זה פתח לי את הדלת ועשה לי חשק ליצור. חוץ מזה אלה לואי. סי.קיי, טינה פיי, פיבי וולר־ברידג', לין מנואל מירנדה וכמובן חברים למקצוע שאני כותבת אתם: חן רוטמן, אושרית סרוסי ושיר ראובן”.
אם לא היית שחקנית וכותבת מה היית עושה?
“פסיכולוגית. חד משמעית!”.
