ביקורת טלוויזיה: יוסטון, יש לכם בעיה
הסדרה החדשה והמעניינת של נטפליקס על אסון מעבורת החלל צ’אלנג’ר מותירה את הצופים תמהים על אופן ההתנהלות הזחוח של נאס”א
הסדרה המעניינת ומעוררת המחשבה מתמקדת בשני היבטים: האישי, המגולל את סיפורם של אנשי הצוות שעולמם הסתיים מול עיניהם המעריצות של בני המשפחה על הטריבונות וצופי הטלוויזיה בבית; ועל המחדל והאחראים לו בנאס”א.
הסדרה הולכת לאחור כדי להבין איפה הכל התחיל, ומוכיחה שבעצם זה קרה זמן רב לפני השיגור. דוחסים בה הרבה מאוד היסטוריה, על המירוץ לחלל, ועל הרצון להביא למגוון אתני ומגדרי בתוך המעבורת בטיסה הספציפית הזאת.
אנשי צוות מעבורת החלל צ’אלנג’ר צילום: Public Domain/NASA
הסדרה מתארת את שש הנשים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע לתוכנית החלל, ומספרת מאיפה בא תכסיס יחסי הציבור של לשים אזרחים שאינם אסטרונאוטים בחליפות החלל. אפילו קטע מסטנדאפ של ג’רי סיינפלד, שבו הוא מראה איך אנשים אדישים לתעופה לחלל, שולב כדי להעביר את המסר הזה. מהנדסים, טייסים ואסטרונאוטים מספרים על התקלות ועל ההחלטות שהתעלמו מהן. ג’ון סקובי, אלמנתו של מפקד המעבורת פרנסיס דיק סקובי, נראית בסדרה כל כך הרבה שנים אחרי שואלת “איך הם יכלו לחיות עם עצמם אחרי שקיבלו החלטה כזאת?” ואנשי נאס”א מצדם נראים כלא מתנצלים על תפקידם ותפקודם.
תוכנית החלל האמריקאית, כך מבהירים בסדרה, היא הרבה יותר ממפעל מדעי משוכלל, היא גם בית חרושת לחלומות ולתדמיות. להיות אסטרונאוט הוא החלום שהוטבע בכל ילדי אמריקה אז, ואולי גם היום. הסתרת מסקנות ועדת החקירה שבאה אחר כך נועדה לא לחבל בחלום הזה, וגם לא לפגום בתדמית של הממשל של הנשיא האמריקאי אז רונלד רייגן ולא להביך את נאס”א, שעוד התמודדה על יוקרתה מול הקוסמונאוטים של ברית המועצות.
בסוף הסדרה מנסים להעביר מסר של הפקת לקחים, אבל לצופים ישראלים קשה לקבל את זה. להיפך, נותרות עוד שאלות, דומות לאלה שהועלו בסדרה, על נחיצות מסעות כאלה, כאשר כ־17 שנים אחר כך, ב־2003 מעבורת החלל שבה היה טייס חיל האוויר אילן רמון, ובדרכה חזרה לכדור הארץ התפוצצה ואתה הלכו לעולמם כל אנשי הצוות שהיו עליה.
