ענישת המתעללות בפעוטות היא התעללות בציבור

בשעה טובה, חוק המצלמות במעונות היום והפעוטונים נכנס החודש לתוקף. התקנת מצלמות אבטחה שיכסו את כל שטחי הגנים ומעונות מטרתה בראש ובראשונה להרתיע את עובדי הגן מלפגוע בפעוטות חסרי הישע – תופעה שהפכה בשנים האחרונות לשגרה תקשורתית בלתי נסבלת.

אך מה יעזור לנו תיעוד מרתיע, כאשר מנגד בתי המשפט פוטרים פעם אחר פעם מטפלות וסייעות שתועדו מתעללות בפעוטות חסרי ישע – בעונשים מגוחכים עד כאב. רק לאחרונה נתבשרנו כי ציפורה דוד, המטפלת שתועדה כשהיא מתעללת קשות בתינוק, תישלח ל-12 חודשי מאסר בפועל בלבד. בניכוי ימי המעצר אותם ריצתה בעת ניהול משפטה, היא תשב בכלא חודשים ספורים.

פעוטון (ארכיון) צילום: יריב כץ

כמי שהקימה את המכון לטובת הילד, אני מוצאת את עצמי מזכירה שוב ושוב, כי ישראל חתומה ומחויבת לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, מחויבות להגנה בלתי מתפשרת על כל ילדה וילד שבתחומה. החוק בישראל בפועל, לעומת זאת, אנמי ומביש בכל הקשור להתעללות בילדים, ומערכת המשפט מטילה עונשים מגוחכים כפי שהונהגו בה לאורך השנים, כשמהות התהליך הוא בכלל "שיקום" (לעבריין).

הדבר הגיע לאחרונה לאבסורד מכאיב. בעוד שמשפטה של כרמל מעודה מתקיים ועדיין לא ברור לכמה זמן תישלח האישה הזו לכלא, נדון מי שהצית את ביתה נידון ל-3.5 שנות מאסר בפועל. על פניו, לנוכח העונשים המגוחכים למטפלות וסייעות שהורשעו בהתעללות, עלול להיווצר מצב שבו כרמל מעודה, שהרסה לעד חיים של עשרות ילדים והורים, תשב בכלא תקופה שווה פחות או יותר למי שהצית את ביתה.

חשוב לזכור כי התעללות בחסר ישע, קל וחומר בשלב כה מוקדם בחייו מותיר נזקים קשים, לדורות. מחקרים הראו שילדים הסובלים מאלימות בילדותם יעבירו אותה הלאה לילדיהם וחוזר חלילה. הבה לא נשכח את הטראומה הקשה להורים שמצאו יום אחד כי ילדם עבר התעללות בגן אותו הם בחרו בעצמם. תחושת האשמה הנוראה הזו לא תניח להם לשנים.

המתעללים בחסרי ישע הם הפושעים הנאלחים ביותר, הם מצויים דרגה אחת גבוה יותר מפושעי מלחמה. מי בישראל היה בכלל סובל בקשה לשקם פושע נאצי ולהפוך אותו לאזרח מועיל בחברה, אם היה מועלה כזה נימוק בטריבונל בינלאומי כלשהו?

הענישה המגיעה למתעללים אמורה לבטא את הרצון ב"נקמה" לנוכח המראות הנוראיים שלא משים מן הזיכרון. להרחיק מתעללים מהחברה לעשרות שנים, להרתיע אחרים מללכת בדרכם, ולספק לציבור תחושת הקלה מסוימת, בידיעה כי הם נענשו קשות על מעשיהם. כל אלה מוחמצים בצורה שלומיאלית על ידי פסיקות מקוממות של ענישה על ידי עבודות שירות ועונשי מאסר בני חודשים ספורים.

כאן חייבים לציין שמחקרים בינלאומיים דווקא מוכיחים שענישה ראויה מהווה את הגורם החזק ביותר בכל הנוגע לעידוד הדיווח על מקרי אלימות. בישראל הענישה המקובלת על עבירות התעללות פיזית ונפשית בקטינים נעה בין עבודות שירות, לבין חודשי מאסר בודדים.

בעולם המצב כמובן שונה. בארה"ב אין בחוק שום התייחסות לכוונה, זדון או כל טיעון אחר לקולא בפשעים כנגד קטינים מסוג זה. שם לא מעניין את השופט אם לסייעת היה יום קשה בעבודה. על התעללות פיזית בקטינים ישב הפושע האמריקאי 15 שנות מאסר בפועל בממוצע. בכל המדינות בארה"ב נהוגה ענישה מינימלית של שנות מאסר ממושכות כאמור בפועל – ובמדינות מסוימות, כמו טקסס, ניתן לשלוח מתעללים בחסרי ישע ל-99 שנים בכלא. ובכלא, כידוע, המתעללים ועברייני המין מדורגים בשלב החברתי הנמוך ביותר, וסופגים משאר האסירים מחיר יומיומי.

בעוד אנו מלינים על שלומיאליות הענישה בישראל, גישת ענישה מוחלשת זו זכתה לחיזוק עת פורסמו מסקנות ועדת דורנר, שאומצו בחום על ידי מערכת המשפט. הוועדה קבעה במסקנותיה כי הטלת עונשי מינימום והחמרות עונשי מאסר הם יקרים ולא יעילים, תוך שהיא ממליצה שלא לנקוט בהם בלא הבחנה בין עבירות התעללות של בגירים כנגד תינוקות וקטינים בכלל לכל יתר העבירות.

לדעתי, המשך ענישה מקלה למתעללות שנמצאו לאחרונה שוב ושוב מתעללות בילדים בתוך הגנים, תהווה שלב נוסף בהחלשת אמון הציבור במערכת המשפט בישראל, השברירי והמעורער כבר עתה, לאחר שספג בשנים האחרונות עוד ועוד חבטות.

הגיע הזמן שהמחוקקים ייטלו יוזמה ויבטאו את זעקת הציבורי הרחב וגם השופטים יהיו אמיצים שלא לאמץ עסקאות טיעון, שלא להסכים לענישה מקלה אלא להגיע לרף העליון ביותר האפשרי כיום. אין לנו מנוס מהחמרה דרסטית של הענישה נגד מתעללים בחסרי ישע. יש להנהיג לאלתר רף תחתון של 5 שנות מאסר בפועל לפחות למתעללים, ובמקרים חריגים, כמו במקרה של כרמל מעודה - להטיל עונש של מאסר עולם.