לאחר מאבק ממושך בסרטן: מירית הררי הלכה לעולמה בגיל 52

"הזמן, יש לו משמעות אחרת. אני לא מאחרת לשום מקום", כתבה באחד הפוסטים האחרונים שלה ברשתות החברתיות. "גם מקלחת אני עושה בחצר. דידי והבנות מקלחים אותי. לעלות קומה מצריך מאמץ מיוחד ואני מחוברת לבלון חמצן. אפילו לצחצח שיניים אני לא חייבת. כבר לא צריך לשמור על כלום, גם לא על השיניים. רק הגיינה חשובה וגם זה כדי שיהיה נעים. אני מתקלחת בחצר באוויר הנעים.

"אני כבר כמעט שבוע בבית החולים עם זיהום בדרכי המרה ודימום פנימי שלא מוצאים. מקבלת מנות דם, נדקרת מבוקר עד ערב, מקבלת מליון תרופות לווריד ומחוברת לצינורות. למצב הנוכחי אין ממש פתרון. האפשרות היא להישאר בבית החולים בקונסטלציה הזאת או, לוותר על כל הפינוקים של מנות הדם והאנטיביוטיקה וללכת הביתה אל החופש. להתנתק מכל הצנרת וליהנות מרגעי חסד בבית. ליהנות מפינוקים קטנים של בית, לרבוץ עם הבנות על הספה ולספוג את המקום שאני הכי אוהבת בעולם. ההחלטה לא פשוטה בכלל. אני מחליטה ללכת הביתה".

הררי על שער "לאישה" צילום: שי פרנקו

את ימיה האחרונים בילתה מירית בביתה. "אני על הספה בסלון. הבנות ודידי לומדים את העבודה. צריך להזריק תרופות והן הופכות להיות אחות רחמניות קטנות לאמא שלהן. רוני בא יום יום לביקור. לילה ויום עברו ועוד לילה ויום, כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום... לעיתים הגוף רפוי ולעיתים הוא מתוח. אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין", כתבה.

"אתמול ברגע נעים אחותי שואלת “האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?״ ואני עונה: ״בוודאי שכיף לנו״. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום".

בריאיון האחרון שלה ל"7 ימים" אמרה: "אני קרובה עכשיו אל המוות יותר מתמיד, ואנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים יום-יום. המוות לא מפחיד אותי. ברור לי שהוא קרוב, אני רק לא יודעת כמה. אני אפילו אומרת, יש איזה יתרון בלמות כשכל האהובים שלך סביבך מאשר למות זקן וערירי. לפחות יש משהו שעושה לי טוב בכך שאני נותנת השראה לאחרים, שיש לזה איזו משמעות".

"ממי אני צריכה לבקש סליחה? מהמשפחה שלי. נורא עצוב לי שהם עוברים תקופה כל כך קשה בגללי. סליחה גם מהרבה אנשים שפונים אליי ונורא רוצים לעזור בכל מיני תרופות סבתא ושולחים לי דברים ואני בן אדם עקשן ולא פתוח מספיק לשמוע את כל ההצעות. אז מתנצלת ומבינה את הכוונה הטובה של כולם".

מירית הררי צילום: אביגיל עוזי

בריאיון נשאלה מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלה, ועל זה אמרה: "ניצלה את חייה עד תום והייתה מאושרת ושמחה עד הרגע האחרון".

בגיליון ראש השנה הנוכחי של לאישה הוכתרה הררי כאשת השנה של השבועון. בראיון המיוחד נשאלה אם היא מבינה את החיים אחרת כשהמוות מסתכל לה בעיניין, והשיבה: "כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

הררי, אשתו של השדרן דידי הררי, הייתה אימא לשלוש בנות, סבתא לשני נכדים ומאמנת אישית במקצועה. בחודש ספטמבר אשתקד היא אובחנה כלוקה בסרטן הלבלב, הנחשב לאלים ביותר מסוגי הסרטן השונים. במהלך ניתוח אותו עברה בראשית הגילוי, נתגלו אצלה גרורות גם בכבד.

הררי אושפזה בבית החולים איכילוב פעמים רבות, לצורך טיפולים כימותרפיים והקרנות, במהלכם שיתפה על קורותיה ומחשבותיה בצל המחלה הקשה.

בריאיון לפנאי פלוס שבועות לפני מותה, אמר בן זוגה, דידי: "אני לא מוותר, אני לא טיפוס ותרן, אני פשוט לא מוותר עליה". על ההחלטה שלה לתעד בפייסבוק את המאבק בסרטן אמר: "מה שהיא החליטה לעשות זה מה שהיה. היא החליטה שזו הדרך שלה להביע דברים ודרך זה, עם הזמן, הבנו שהיא עוזרת לכל כך הרבה אנשים".

"אני רואה במחלקה האונקולוגית חולים שנסגרים בחדרים, הולכים אבלים וחפויי ראש, מעבירים את הימים בדמעות ובמחשבות על העבר", כתבה בתחילת האשפוז. "אני אומרת להם תוך כדי שאנחנו עם הכימותרפיה שזורמת אל תוך הגוף וזה אחרי שאני כבר עם שיער שנושר, 10 קילו פחות ובאופן כללי כבר ממש לא נראית כמו אני – תראו את הסרטן כהזדמנות. זה כבר כאן וקיים, אז למה לבזבז את מה שנשאר על צער ומחשבות על מה שהיה, אלא על מה שיהיה מעכשיו, וזה תלוי רק בנו החולים. אומרת להם, אבל גם מזכירה לעצמי".

עם ההחמרה במצבה, פרסמה פוסט נוסף שריגש אלפים: "המצב היה קשה ואני כבר ויתרתי. רציתי להישאר בבית ולדעוך לאיטי. דידי התחנן, "זה לא הזמן", הוא אומר לי. ביקשתי ממנו ומכולם שכשאוותר שיניחו לי. אבל הוא לא מניח. "יש עוד מה לעשות", הוא מתחנן, ואני בכוחותיי האפסיים מתרצה, נותנת לו להוביל. אני מוכנה ללכת. עצובה על חיי הקצרים מצד אחד, ומאושרת על כל הטוב שהיה בהם".

לפני מותה הספיקה מירית ללוות את בתה אבישג לחופה, אחרי שהחתונה נדחתה פעמיים בשל מגפת הקורונה. השניים נישאו בטקס מצומצם ואינטימי בביתם של דידי ומירית הררי, במושב בצרה. "אין לדעת מה ילד רגע. הדרך היחידה והכל כך קשה היא פשוט לשחרר. לשחרר את המחשבות, לשחרר את הפחד. הוחלט להקדים את החתונה של אבישג ואני כל כך רוצה להיות ומצד שני להבין שהכל בסימן שאלה ולקבל את זה באהבה", כתבה מירית בחשבון האינסטגרם שלה ואף הוסיפה כי רצתה להיכנע, אך בעלה לא נתן לה. "המצב היה קשה ואני כבר ויתרתי. רציתי להישאר בבית ולדעוך לאיטי", כתבה מירית והוסיפה: "דידי התחנן. 'זה לא הזמן', הוא אמר לי, 'יש עוד מה לעשות'".

"קיבלתי עוד קצת זמן במתנה. היום אני מאוששת. הצליחו בינתיים להתגבר על הדימום. אני שוב ילדה שמחה, שוב חולמת. פוחדת לקוות, לא רוצה. הנה עוד יום זורחת לי השמש. אולי עוד שעה. אולי עוד יום. אלה הם החיים אמרנו, לא? רק כאן ועכשיו".

לאחרונה הודיע נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין למירית, שמתפקדת גם כיו"ר הוועד המנהל של סח"י (סיירת חסד ייחודית), על זכייתם ב"אות הנשיא להתנדבות" לשנת 2020.

"אני שמח לברך אותך בתפקידך החשוב כיו"ר הוועד המנהל של סח"י, על הזכייה באות הנשיא להתנדבות. הפעילות שלכם להוצאת נוער ממעגלי עבריינות ועוני, והתרומה שלכם לצמצום הפערים בחברה הישראלית של בני הנוער מכל הארץ, היא מופלאה ולכן כל כך טבעי עבורנו להעניק לך ולסח"י את אות הנשיא להתנדבות. זה כבוד גדול עבורנו לתת למפעל כל כך חשוב, שאת בראשו, הכרה כזו, ואנחנו גאים בכם ובעשייתכם."

נשיא המדינה רובי ריבלין מבשר למירית הררי שזכתה באות הנשיא להתנדבות 2020 צילום: מארק ניימן לע"מ

מירית קיבלה את הבשורה כשהיא מוקפת בבני משפחתה. "אני רוצה להודות לך. זה רגע כל כך משמעותי, חשוב ויקר עבורי. אני בסוף דרכי. בשבילי, בסוף דרכי לקבל את הפרס המשמעותי הזה זה לצאת לדרך עם ברכה עצומה. סח"י זה הסטארט-אפ של היקום בעיניי. הנתינה, אין דבר גדול ממנה וזה אבן הדרך שלנו. לקבל את הפרס הזה זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לחלום עליה. וזה לא בשבילי, זה בשביל סח"י והמתנדבים והילדים שבדבר הזה באהבה גדולה."

הנשיא סיכם בדמעות: "אין סוף לדרכך. מעשייך ופועלך ילכו איתנו וההתנדבות שלך תלווה אותנו. כל חיינו נזכור שזכינו לחיות לצידך כי את דוגמא ומופת לחברה הישראלית כולה. אנחנו אוהבים אותך, את איתנו עכשיו, ותהיי תמיד. חיבוק גדול".

בשל מצבה הבריאותי לא יכלה מירית להגיע לקבל את האות בבית הנשיא. השנה נערך הטקס במתכונת מצומצמת בשל המאבק בנגיף הקורונה ביום רביעי ה-9 בספטמבר, בבית הנשיא בירושלים.