קובי מידן: "אני לא אוהב את המלה אושר"

איפה אנחנו תופסים אותך?

“בסלון ביתי בהפסקה מהעבודה”.

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

“באופן סטריאוטיפי למדי בקפה התחתית הקרוב לביתי בתל אביב. אספרסו כפול עד אספרסו ארוך”.

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

“הייתי רוצה לשבת לכוס תה עם יעקב יחיאל מנדלבוים שזה סבא שלי שאני קרוי על שמו. לא הכרתי אותו, הוא מת באושוויץ. הייתי רוצה פשוט שיספר לי על חייו, ילדותו ועל הילדים שלו, שאחד מהם הוא אבי”.

על מה אתה עובד עכשיו?

"אני עובד בשיטת המגרפה, יש לי חמש שיניים בקרקע: סוכן תרבות לוקח ממני ונותן לי המון ואני מאוד נהנה. חוץ מזה אני כותב הרצאות כל פעם על יוצר או יצירה במרכז וסביבם רשת קשרים. יש לי מופע שירי לאונרד כהן עם איתי פרל ואני עורך קובץ תרגומי שירה של משוררות אמריקאיות מהמאה ה־20”.

מה השריטה שלך?

“מלים. מאז שאני זוכר את עצמי מלים טעונות צבע, משמעות, מוזיקה, קצב ומשקל והן פשוט מהלכות עלי קסם. אחד הספרים הראשונים שלי היה אנתולוגיית שירי הילדים ‘גן החרוזים’ וכילד פשוט ביליתי בגן החרוזים, מאז זה מקום המגורים שלי”.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

“עצה טובה לשעתה. פעם התחלתי פרויקט שהלחיץ אותי וחברה חכמה אמרה לי 'תנסה גם ליהנות'. אם היו אומרים לי את זה שנתיים לפני או שלוש שנים אחרי זה היה עובר לידי”.

קובי מידן צילום: עמית שעל

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

“על הספה עם תשבץ היגיון. שישי טוב זה שישי שאני גומר את התשבץ באותו יום. אני מחשיב עצמי למקצוען”.

איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?

“לא למות”.

למה אתה מתגעגע?

“אני זוכר באהבה את השנים שהילדים שלי היו קטנים. לא הייתי רוצה לחזור לשם אבל יש בי געגוע”.

איפה הכי היית רוצה לגור?

“בארץ: בין תל אביב לגליל, בחו”ל: בכפר יווני גנרי”.

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

“על הילדים”.

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

“חיי הם עליות ומורדות במשקל. כשאני עולה אני ממש לא מבסוט מעצמי. הייתי שמח או לא להשמין או להיות מבסוט מעצמי גם כשאני משמין”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“על ליקויים מסוימים בהתנהגות החברתית, לא אפרט”.

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

“אישית, המשפחה שלי, הקשר עם בת הזוג והילדים שלי. מקצועית, העובדה שהצלחתי לשרוד פלוס שנים במקצוע הזה תוך עיסוק לא מועט בחומרים שמעניינים אותי ולפרקים גם ביכולת להעביר לאנשים למה זה יכול או צריך לעניין גם אותם”.

מה מפחיד אותך?

“עיין ערך כוח על”.

מה עושה אותך מאושר?

“אני לא אוהב את המלה ‘אושר’, אני יותר אוהב את המלה ‘שמחה’, שגם לא מושלמת. אני מחפש בחיים רגעים של שמחה שקטה, שקשורה לזה שאוהבים את הרגע שיש. אחד האחרונים היה רומנטי במעין בגליל עם המשפחה שלי ובני הזוג של הילדים ובחברת שני החמורים בילי וריקו. חמור זו חיה שאני מאוד אוהב, עד כדי כך שיש לי אפילו חמור מאומץ באיזו חווה. קיבלתי מתנת יומולדת אימוץ לשנה ולכן אני מחשיב את מושיקו לחמור שלי, למרות שטרם נפגשנו. זו חיה יפה עם מין בגרות שבקבלת הדין: אני חיה מגניבה אבל נגזר עלי לעמוד קשורה ליד הקקי של עצמי ולהילחם בזבובים”.

מה הכי חסר לך בחיים?

“שיח אחר במדינה. שיח מקשיב, לא אלים, שיח שמבין שהאחר הוא באמת לגיטימי”.

מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?

”בגיל הנעורים יש חלון זמן כזה שמשפיע, והדברים שנפגשתי אתם אז עיצבו את תחושת המה זה יפה בעיני. אלה הפינק פלויד, בוב דילן, בטהובן, פנחס שדה, 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' של רוברט פירסיג , 'שירי חלום' של ג'ון ברימן, 'תפילה אמריקאית' של גי'ם מוריסון. חשובים גם נתן אלתרמן, לאה גולדברג, לאה ניקל, פרל באק , צבי מאירוביץ ודייוויד הוקני”.

אם לא היית איש תקשורת ומתרגם מה היית עושה?

"אני מעריך שהייתי מורה לספרות בתיכון. אני חפרן אבל אני אוהב ומאוד יודע ללמד, ובעצם מה שאני עושה בהרצאות שלי זה שיעור ספרות כמו שאני חושב שצריך ללמוד ספרות: להתחיל מהתשוקה, מזה שאם אתה לא מתחבר לשיר לך הלאה, אבל אם התחברת נסה להבין למה אהבת אותו. הייתי מאוד נהנה להדליק אנשים על מה שמדליק אותי”.