הצלמת האמריקאית ג'קי בלאק מציגה: מנה אחרונה באמת

"מה הדבר האחרון שהיית רוצה לאכול לפני מותך?", זו שאלה שנזרקת מדי פעם, כשהכוונה היא לרוב פשוט לבדוק מהו המאכל האהוב על הנשאל. אבל המנהג הזה — לשאול נידונים למוות מה ירצו לאכול לפני מותם — קיים בארה”ב במדינות שבהן חל עונש מוות. הנושא זוכה בימים אלה לתיעוד והתייחסות במסגרת תערוכה ב־Parrish Art Museum שבמדינת ניו יורק.

התערוכה "Last Meal" ("הסעודה האחרונה"), מתקשרת כמובן לסעודה האחרונה של ישו בברית החדשה, ולייצוג המפורסם ביותר שלה בציור של ליאונרדו דה וינצ'י — אחת מיצירות האמנות החשובות בהיסטוריה של האמנות. בתערוכה מציגה הצלמת האמריקאית ג'קי בלאק צילומים של 23 הארוחות האחרונות של נידונים למוות, רגע לפני ביצוע גזר הדין בטקסס ארה"ב, בין 1984 ל־2001. בלאק (62), צלמת ואקטיביסטית, במקור מלואיזיאנה, עבדה על הפרויקט ארוך השנים הזה כדי לעורר מודעות לנושא עונש המוות. כיום ארה"ב וסין הן שתי המדינות היחידות ב־OECD שלא אסרו עונש מוות על פי חוק. "לא ידעתי הרבה על הנושא", היא מסבירה בטקסט שכתבה עם סיום הצילומים, "אבל ככל שהתעמקתי ולמדתי עליו, הבנתי עד כמה מדובר במערכת בלתי הוגנת. כמעט כל הנידונים למוות הם אנשים עניים, רבים מהם עם בעיות נפשיות. הפכתי להיות אדם שמתנגד בתוקף לעונש מוות".

את הארוחות האחרונות צילמה בלאק בצורה אחידה, מינימליסטית מאוד: על רקע שחור, נטול הקשר, ללא שולחן או כלים או זכר לכל נוכחות אנושית. האוכל הוא זה שנמצא במרכז הקומפוזיציה והוא גם ממלא את כולה. בצורה זו הופכות הארוחות לכמעט אנושיות בעצמן, כל אחת מהן מייצגת בצורה כלשהי את האדם שבחר בה להיות הארוחה האחרונה שלו.

שקית סוכריות. ג'ראלד לי מיטשל. נגר. אוקטובר 2001 צילום: Gary Mamay

תפוח עץ. ג'יימס ראסל. מוזיקאי. ספטמבר 1991 צילום: Gary Mamay

גלידה. ג'וני פרנק גארת. פועל. פברואר, 1992 צילום: Gary Mamay

עוף מטוגן וצ'יפס. קליידל קולמן, מאי 1999 צילום: Gary Mamay

בלאק אינה מפרטת בטקסט מה אנחנו רואים בכל צילום, אבל לא קשה לפענח. הארוחות שבחרו הנידונים למוות הן רובן פשוטות: עוף מטוגן, שעועית ופחיות קוקה־קולה, צ'יפס (פריט שחוזר על עצמו בחלק ניכר מהצילומים), תפוח עץ אדום בודד, ארבעה כדורי גלידה בטעמי שוקולד ווניל, קערה של דגני בוקר עם חלב או חבילה של סוכריות. באחת העבודות היא לא מציגה תמונה אלא מציינת כי הנידון למוות בחר להעניק את ארוחתו האחרונה לאדם חסר בית — ונענה בשלילה.

לצד הצילומים בלאק מצרפת אינפורמציה קצרה על כל אסיר: תאריך ההוצאה להורג, מספר שנות לימוד, מקצוע וההצהרה האחרונה שביקשה ממנו לתת לפני מותו. ההצהרות נעות בין משפט אחד כמו "אני מצטער על מה שעשיתי. כל זה מגיע לי. ישו, סלח לי", או "אני מצטער על האובדן שלכם, לא הרגתי אף אחד", לבין טקסטים ארוכים ומפורטים יותר כמו כזה שנושא מסר שלפיו ארה"ב איבדה את הכבוד למין האנושי והיא צריכה לעצור הן את עונשי המוות והן את ההרג שהיא מבצעת במדינות זרות כמו עיראק או איראן.

אחד הדברים שבולטים בהיעדרם בכל הפרויקט הזה הוא הפשע שבו הואשמו, ובגינו הוצאו להורג. בלאק משאירה את העניין מחוץ לדיון, באופן מכוון כמובן, כדי לערער עוד יותר על הלגיטימיות של העונש הזה.