“זה שראש הממשלה קניבל זו לא ביקורת"

לכלא ענבים, שבמרכז הסדרה הקומית “שב”ס”, החוזרת הערב לכאן 11 בעונה שנייה, ייכנסו השנה צחי גראד בתפקיד הרב פוריש, רבם הרוחני של אסירים מנוער הגבעות, דביר בנדק ועופר שכטר בתור קלמן ויוגב, מעין חוקרים המנסים לחדור אל ראשיהם של אסירים מסוכנים, ומנשה נוי בתפקיד שאול גורביץ’, טייקון שנשלח לכלא ומתקשה לקבל את הכללים שם. זאת לאחר שגילם כבר ראש ממשלה קניבל, שמגיע כפות בסגנון חניבעל לקטר לכלא, בעונה הקודמת. האם תהיה גם דמות של סגן ניצב שהרביץ למפגינים בין האסירים? 

לא, אומרים בראיון איתם יוצרי הסדרה עידו רוזנטל ודורון צור, משום שאין בסדרה דמויות ספציפיות המתייחסות לענייני השעה. “ההפגנות בבלפור הן אירוע מונומנטלי במדינה, אבל אנחנו מחפשים להתייחס לאירועים שיהיו אקטואליים בעוד עשר שנים”, אומר צור. “אלימות משטרתית נכונה לא רק לתקופה הנוכחית, לכן כבר בעונה הראשונה היתה לנו התייחסות לאופן שהמשטר מגיב לאנשים שלא באים לו טוב בעין”.

מנשה נוי בתור הטייקון שאול גורביץ' צילום: רמי קצב באדיבות כאן 11

הסדרה הקומית הזאת, הבנויה ממערכונים, היא בה בעת עכשווית ועל־זמנית, מאוד ישראלית וגם אוניברסלית, ולראיה היתה מועמדת לפרס ורד הזהב הבינלאומי בשנה שעברה ולפרס האקדמיה לטלוויזיה בישראל השנה. היא עוסקת בכאן ובעכשיו וגם בפעם ובשם, היא מצחיקה וקצת אכזרית, כמו למשל במקרה של מערכת היחסים של מאיר ופינקי (יניב סויסה ושמוליק לוי), שהם זוג לפי דעתו של מאיר, ולא בדיוק זוג לפי שתיקתו של פינקי.

“אנחנו לא מתעסקים במדינת ישראל של כולנו, אלא במדינת ישראל שלנו”, מסביר צור.

ב”ישראל שלהם” יש ראש ממשלה שנאסר בגלל קניבליזם (נוי), אבל יועץ התקשורת שלו (מיכאל הנגבי) מהדהד דפי מסרים שדווקא נשמעים כלקוחים מ”ישראל של כולנו”, עם “קניבליזם זה לא עניין של ימין ושמאל ובטח לא סיבה להחליף ראש ממשלה מכהן”.

“זה שהוא קניבל זו לא הביקורת”, אומר צור, “זו האתנחתה הקומית”, ורוזנטל מוסיף: “פירקנו ספין אחר ספין שהתקשורת עדיין אוכלת. הראינו איך ראש ממשלה יכול להיות קניבל ועדיין לזכות בבחירות”.

“דורון גדל בכפר סבא, ואני גדלתי בנהריה, ושנינו גדלנו בטלוויזיה”, מסביר רוזנטל בן ה־41 על עולם השגעונות שלו ושל שותפו ליצירה בן ה־43. “אני אובססיבי בקשר לקצב של דברים, מבחינתי קומדיה זה מוזיקה, גם בטקסט וגם בצילומים וגם בעריכה. הבמאי שלי כינה אותי, יותר נכון קילל אותי, ‘קסילופון של פאוזות’. מבחינתי זו מחמאה”.

“האובססיה שלי היא תוכן”, אומר צור. “חשוב לי שהעולם שבנינו יהיה מדויק ואמיתי, ללא פשרות. אני מתקטנן על ענייני שפה ברמה של כל פאנץ’. אני מזכיר משטרים אפלים בהקפדה שלי”.

עידו רוזנטל ודורון צור יוצרי הסדרה שב"ס צילום: דנה קופל

העבודה הראשונה שלו כתסריטאי, נזכר רוזנטל, “היתה ב־2004 בתוכנית של ‘כל לילה עם אסף הראל’, שבה דורון היה הכותב הראשי. רבנו על איזה מספר הוא מצחיק יותר, שלוש או שבע”. את האובססיה שלו שכלל צור בסדרות כמו “מ.ק. 22” ו”רד בנד”, ורוזנטל את שלו ב”קצרים” וב”עד כאן”, סדרה שניסתה להיות מין “דיילי שואו” ישראלי.

בעונה השנייה חוזרת אחת הדמויות האהובות והיא של המפקדת (נעמי לבוב, המעולה כאן כמו ב”על הספקטרום”), שבעונה הראשונה היתה צריכה לדכא מרד, כמיטב המסורת הקולנועית עם קסדות ואפודי מגן כשבעלה עסוק בענייני טמפרור שוקולד ולא יכול להתפנות ללכת להוציא את הילד מהגן. עכשיו היא אחרי עוד לידה, ובקושי מצליחה להישאר בעיניים פקוחות, ובעלה (מעיין בלום, מעולה גם הוא) ממשיך לא לתרום בכלום.

“המפקדת היא הדמות הכי חשובה בסדרה. היא קול ההיגיון שלה”, אומר רוזנטל. “היא ובעלה עשו עוד ילדה, כדי להציל את נישואיהם. היא חזרה לעבודה והוא סגר את השוקולטרי המאוד כושל שלו. הדמות שלה היא על איך זה להיות אמא נשואה עם קריירה”.

“וגם איך זה להיות נשואה לאנשים כמונו שעובדים במקצועות שלא באמת קיימים”, מוסיף צור.

יפה, אהבתי את תפיסת העולם הפמיניסטית. אבל למה בכל צוות השחקנים יש בקושי שתיים־שלוש נשים?

“מאוד ניסינו לעשות סדרה על כלא נשים, עשינו תחקיר, אבל הסיפורים בכלא נשים מאוד עצובים ואין שום חשק לצחוק עליהם”, אומר רוזנטל. “עשינו סדרה על כלא גברים ורוב הסיפורים עוסקים באסירים, אז יש יותר גברים. שמנו מנהלת (לבוב), עובדת סוציאלית (נועה קולר), ומורה (דנה סמו)”. לדברי צור, “הדמויות של נעמי לבוב ושל נועה קולר כל כך נהדרות שבעונה השנייה נעשה תיקון לרושם של העונה הראשונה. הגדלנו אותן כי העולם שלהן נורא עשיר”.

מה עוד השתנה בין העונה הראשונה לשנייה?

“הסתכלנו על העונה הראשונה, ראינו מה עובד ומה לא, ובעצם שינינו הכל”, אומר צור. “הקצב השתנה. המערכונים קצרים יותר ומרובים יותר. יש הרבה יותר סוגי בדיחות. העונה הראשונה היתה ניסוי כלים. האבסורד הוא אחד הנושאים העיקריים בכתיבה שלנו”. ורוזנטל מוסיף: “אנחנו והכותבים מדברים את השפה הזאת יותר טוב. הבמאי אורן שקדי עזר לנו לבנות את השפה בעונה הראשונה וקובי חביה שיכלל אותה בשנייה".

מערכונים פתאום חזרו לאופנה.

“זאת שפה שקיימת לנו בראש מזמן”, אומר צור. “הצענו את הסדרה לפני שש שנים. זה מאפשר לנו להיות מחויבים לקומדיה. כשאני כותב מערכון, גם כשאני משתמש במסגרת דרמטית — וב’שב”ס’ יש מסגרות דרמטיות רבות — אנחנו מחויבים לזקק את הכתיבה ולהיות מצחיקים. האופנתיות היא מקרה”.

“זה גם עניין של גלים”, מוסיף רוזנטל. “בכל כמה שנים המערכונים חוזרים ואנשים מגלים אותם, ומנסים לעשות סדרות מערכונים. כמו ששעשועונים חוזרים, ודרמות מתוסרטות חוזרות. יש גם העניין שכל מערכון עומד בפני עצמו”.

“בעיקר הם משרתים את השקפת העולם שלנו שהיא האבסורד”, אומר צור. “זה מה שהעולם שלנו יודע לתת. סאטיריקן הוא לא אדם שבא לבנות. הוא השמאי, זה שבא ואומר ‘כאן וכאן יש סדקים. אני עשיתי את העבודה שלי, ביי’. המערכון מאפשר לנו לספר את סיפור הסדקים האלה נורא יפה”.

השאלה אם ימשיכו לתת לכם לספר את סיפורי הסדקים כעת כאשר הסאטירה על המוקד אחרי פרשת “היהודים באים”, פיטורי ליאור שליין, ומעצר של דמות קומיקס כמו שושקה.

“יש אמירה סאטירית בכל אחד מהמערכונים שלנו”, משיב רוזנטל. “זאת אחת ההנחיות היחידות שאנחנו נותנים לכותבים שלנו. שהמערכון יגיד משהו, לא חשוב מאיזה כיוון, אבל שיגיד משהו”.

“אלה שלושת הכללים שלנו”, מונה צור: “שזה יגיד משהו, שזה יהיה מצחיק בעוד עשר שנים ושזה יהיה בכלא. בנוגע לביקורת — שתבוא, אנחנו אוהבים תשומת לב”.