הכוריאוגרפית יסמין גודר: "מגע פיזי נהפך למשהו בוטה"

מאז חודש מרץ ועד היום היו אמורים להיות לכוריאוגרפית יסמין גודר ולהקתה חמישה סיורי הופעות בעולם, אבל הקורונה קטעה הכל. “איכשהו הצלחנו לשרוד את התקופה כי הגופים שהזמינו אותנו וביטלו חיפשו דרכים אחרות לממש את ההזמנה", היא אומרת.

יסמין גודר. “אנשים חשים נחמה מלראות את הרקדנים נוגעים זה בזה" צילום: אוראל כהן

אבל הערב (ב') היא תעלה במסגרת פסטיבל ישראל ירושלים את "מתרגלים אמפתיה 2 על 2", פרויקט שנוצר כתגובה לקורונה ומיועד לשני רקדנים ושני צופים בקהל בכמה חללים במקביל. "זה ממש מופע פרטי". חלקו השני של הערב הוא "מתרגלים אמפתיה 1", מול קהל באולם מלא (על פי התקנות) ומתמקד ביחסים וחיבור בין הרקדנים הפועלים בחלל כקבוצה שחבריה תומכים זה בזה ובקולם יוצרים את הסאונד של העבודה.

בעידן של ריחוק חברתי הצפייה בעולם שבו מגע אינו מילה גסה היא מרעננת. בתקופת הסגר הקפידו גודר ורקדניה לערוך פגישות שבועיות בזום ובתום הסגר "היה מין רעב לחיבור הפיזי. בהתחלה עוד לא חזרנו לעבוד על ‘אמפתיה 1’ כי עדיין היה צריך לשמור מרחק, אבל היתה תשוקה לזוז ולחלוק. כשחזרנו ל’אמפתיה 1’ כקפסולה, פתאום התחושה במגע שמחייב המחול היתה כמעט בוטה ובו־זמנית גם מנחמת. עשינו מופע בסטרימינג ומישהי מהצופות אמרה שהרגישה נחמה לצפות באנשים נוגעים. במופע '2 על 2' אין מגע בכלל, והוא נולד מהתקופה שזה היה בלתי אפשרי. אני חושבת שהמגבלה מאלצת לפתוח עוד ערוצים ואפשרויות. אולי יש משהו בהשהיה הזאת שהוא גם מעניין ומזמין מבט מחודש על מחול".

מתוך המחול “מתרגלים אמפתיה 1" צילום: תמר לם

בתקופת הסגר נולדו אצל גודר רעיונות חדשים: אחד מהם הוא אירוע אמנותי שהיא יזמה במסגרת פסטיבל אסטרטגיות יציאה, שהיה בתל אביב, בשם "אני פה", תגובה להיעדר נוכחות הגוף במרחב הציבורי והימצאותו במרחבים הדיגיטליים. "הזמנתי אנשים לעשות טקס פרטי קטן בבית שלהם: להתפשט, לצבוע את הגוף בצבע, להדפיס על בד לבן את חתימת גופם ולתלות בחוץ. זו עבודה שמדברת על הצורך במפגש ישיר עם הגוף, ולהשתמש בחומרים לא דיגיטליים כמו זום או מחשב כדי לבטא משהו פיזי. את אותה עבודה עושים עכשיו בפוטסדאם בגרמניה".

גודר (47), בוגרת Tisch School of the Arts באוניברסיטת ניו יורק, היא אחת הכוריאוגרפיות הישראליות המצליחות בעולם, שיצרה עד היום יותר מ־15 מופעי מחול באורך מלא. עבודותיה האוונגרדיות לא תמיד קלות לעיכול אך תמיד מעוררות מחשבה. יצירותיה הוצגו על הבמות החשובות בעולם כמו לינקולן סנטר ניו יורק, הפסטיבל הבינלאומי של טוקיו ובית האופרה של סידני. במשך השנים זכתה בפרסים רבים, בהם פרס הבסי היוקרתי בניו יורק ב־2001.

בשנים האחרונות הפנתה גודר בעבודותיה את תשומת הלב לגוף של הקהל. "הכל התחיל מ־Climax, עבודה שעשיתי למוזיאון פתח תקווה שבה הצופים והרקדנים חלקו את אותו חלל ולא היו בעצם גבולות. הבנתי שאנשים בעצם רוצים ומחפשים אינטראקציה.

אני מזמינה אנשים לחוות את הגוף והרגשות שלהם אבל לא מחייבת, ובתגובות שקיבלתי אנשים השתמשו במילה 'אמפתיה', היא צפה מתוך העשייה והחלטתי לקחת, ללוש אותה ולהגיב אליה”.

מתוך המחול "מתרגלים אמפתיה 1"."הצלחנו בזכות המוכנות לעבוד אחרת" צילום: תמר לם

אולם, לרקוד, ליצור מגע פיזי ולהחזיק ידיים עם זרים הוא משהו שלא יעלה על הדעת היום, וכך התוכנית "מתרגלים אמפתיה 2", שהיתה אמורה לעלות הערב בפסטיבל, נדחתה."כל מה שהיה שם לא תואם את התקופה מבחינת המגבלות: לעמוד קרוב אחד מול השני עם אנשים שלא מכירים, לשחרר קול יחד ולעשות תרגולים שבמהות שלהם הם כמעט בוֹטים. לא יכולתי ליצור עבודה שפחות מותאמת לתקופה הזאת", אומרת גודר.

אחד הדברים שדחפו אותה ליצור את "2 על 2", היא מספרת, הוא ש"כשיצאנו מהסגר ראיתי את הרעב והתשוקה של הרקדנים ושלי לחזור לסטודיו. הבנתי שאם כבר מתרגלים אמפתיה, אז גם כלפי האנשים שעובדים איתם. זו לא רק כותרת — שמו לי מראה שמחזירה אליי את השאלה. פתאום עולות מחשבות 'לאן העולם הולך? לאן התחום שלנו הולך?'. יש לנו הזמנות למופעים בינואר והכל בסימן שאלה. כלכלית, '2 על 2' הוא כמובן מופע לא הגיוני, אבל מסקרן אותי להשתמש במה שאנחנו חווים כרגע וללמוד מזה על מה שאנחנו רוצים לעשות".

גם אם רוצים לעשות, זה לא בדיוק אפשרי כרגע. על היחס של הממשלה לתרבות בכלל ולתחום המחול בפרט היא אומרת: "היה מתווה לפתיחה ולקחנו אותו ברצינות ואחריות כדי לפעול במסגרות שאנחנו מציגים, וכאב לראות באיזו קלות ביטלו את זה עוד לפני שנתנו צ'אנס, בעוד סיטואציות אחרות נלקחות בקלילות. בכל פעם שמנוסח מתווה התחושה היא שהוא לא מותאם למחול העצמאי הלא מסחרי, לא מביא בחשבון אולמות של 250-200 איש שאנחנו פועלים בהם, ואני מקווה שהמתווה הבא יתייחס גם לזה. הרבה פעמים נורא גאים במחול הישראלי ובהצלחה שלו בעולם, אבל זו לא עשייה בממדים של קיסריה. זה כואב ומבלבל, מה אני אומרת לרקדנים ולצוות שלי? איך אני נותנת תשובות על העשייה בשנה הקרובה?

"אם היינו יודעים שזו תקופה שיש לה סוף ובתוכה צריך להתמודד, היינו יודעים להיערך כלכלית. אנחנו מנסים להיות מאורגנים בעניין הזה כי גם ככה עולם המחול לא צפוי, יכולה להיות שנה עם המון עבודה ושנה פחות, זה מאוד דינמי. למה שהיה מתוכנן השנה מצאנו פתרונות אבל יש סימן שאלה כלכלי גדול לגבי ההמשך של הלהקה והתחום”.

גודר מספרת שהיא התבססה “המון על סיורים בחו"ל, וכרגע אין אפשרות לנסוע. אני רואה שלאמנים באירופה כבר יש בוקינג ואצלנו זה מורכב כי ישנה שאלת ההכרח בבידוד כשמגיעים למדינה זרה. כל העניין של הבינלאומיות מתערער: הצלחתי לייצר יציבות כלכלית ולייצר עתיד לרקדנים, ואם אני רוצה להחזיק אנשים אני חייבת לדבר על המשכיות, וקשה מאוד לעבוד לטווח הרחוק. למזלי, עד עכשיו הצלחנו ליצור, בזכות הגמישות שלנו בחשיבה והמוכנות לעבוד אחרת. בסוף שבוע שעבר היתה בכורה ל '2 על 2' באיטליה עם רקדניות שעבדנו איתן בזום".