העודף במחמאות מזיק לכדורגלנים

לפני שנים היה נהוג באחת מהאוניברסיטאות בישראל לתת הזדמנות שנייה למועמדים שציוני הפסיכומטרי שלהם היו גבוליים: השתתפות במכינה שתכין אותם לקראת קבלה למסלולי הלמידה והתואר הנכסף.

המורים במכינה היו כפי הנראה רחמנים בני רחמנים והעניקו לתלמידים ציונים ביד רחבה, ובכך הקפיצו אותם מעל לסף. אלא מאי, כשאלה נכנסו למסגרת הלימודים הפורמלית הם גילו כי בעצם הונו אותם: הציונים האמיתיים, הנמוכים, שזכו בהם בקורסים של הסמסטר הראשון והשני אילצו אותם לפרוש מהלימודים: נדיבותם של מוריהם במכינה הייתה להם לרועץ.

משחק נוער בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב (ארכיון) צילום: אוהד צויגנברג

איני יודע כמה אוהדי כדורגל צופים בשידורי המשחקים של 'ליגת הנוער' (עד לימי הקורונה) ושל הליגה הלאומית. אני, שמסיבות שאיני יכול להסביר לעצמי, צופה כמעט באופן קבוע כאשר לוח השידורים פעיל (בכל פעם שלא יוצא לי, אני חרד למצב הרייטינג). באופן טבעי אני מקשיב ממילא לקריין ולפרשנים המלווים את המשחקים בהתלהבות רבה כאילו מדובר לפחות בגביע האלופות האירופאי.

אז מה מטריד אותי, בלשון המעטה? עודף המחמאות המלוות שחקני הכדורגל אנונימיים או חצי-אנונימיים: המדובר בשחקני נוער ו/או בשחקני הליגה הלאומית. כך למשל, שחקן פלוני עומד להיכנס למשחק במחצית השנייה והפרשן מדבר על: 'כישרון עצום', ומעניק ציונים נדיבים "לראיית המשחק שלו", "ליכולת המסירה שלו" ו"לשמאלית האימתנית שלו" - כאילו מדובר לפחות במי שאוטוטו יירש את ליאו מסי, ג'ורדן הנדרסון או את קווין דה בריינה. ואז, כשהשחקן המהולל עולה על הדשא, 'ראיית המשחק' שלו מתגלה כמו של סומא, העברת פס פשוט לשחקן אחר מתגלה כמקרית לחלוטין. ה"כישרון העצום" מתגלה כשחקן בינוני בליגת הנוער שעדיין אינו בשל, או שחקן בקבוצה מהליגה הלאומית שלוקה באלמנטים הבסיסיים של המשחק שעדיין לא הבשיל - ולא ברור אם יבשיל.

מהתבוננות מקרוב אני יודע ששחקנים שומעים את מה שאומרים עליהם הפרשנים, ובדרך כלל מפנימים, לרע ולטוב. ציונים טובים מחניפים לאגו, אבל אינם משפרים את היכולת. נהפוך הוא, מתן ציוני שווא משלה ומכווץ את המאמץ. למעשה הוא עלול להיות הרסני: השחקן עצמו עלול להאמין כי הוא כבר 'בטופ', ובשעת מבחן, נניח, אם מזלו ישחק לו והוא יירכש על ידי מועדון מהליגה הבכירה, יגלה הוא (והם) כי קיבל ציון לשווא - כי את מה שחסר לך בכישרון אינך יכול להסתיר על הדשא: הקהל רואה הכל.

בשלהי שנות השמונים חלה 'מהפכה' בכדורגל הישראלי: שידורי משחקים מהליגות הבכירות באירופה. מרגע וזה ואילך השתנו קני המידה: מול עיני הצופה הישראלי מופיעים מידי שבוע מיטב שחקני הכדורגל בעולם. אוהד הכדורגל הישראלי סידר לעצמו 'סולם מדרג איכויות' והסולם הזה, למרבה הצער, הזה אינו מתאים בדרך כלל לכדורגל הישראלי. יש כדורגל ויש כדורגל.

יש כדורגל ישראלי, שלנו, ומי שמלווה אותו ומפרש אותו צריך לשנן שוב ושוב לעצמו ולצופים, כי זה לא בדיוק אותו דבר. זו סקאלה אחרת שלמעט אחדים, גדולה בכמה מספרים על השחקן הישראלי. מאז, כשברור לנו כי זה המצב, יש לנו ברירה מגשרת, מנחמת ומפצה: קבוצה אחת 'שלנו' בבית, ועוד אחת מהליגות הבכירות בחו"ל, פילגש.

אמיר בן פורת הוא פרופ' חבר בעבר באוניברסיטת בן גוריון