ברגעים אלה גדלים האנסים הבאים

הכותרות האדומות מרוחות בכל העיתונים, חברות גדולות קראו לעובדיהן לשבות במשך חצי שעה. הזעזוע מהאונס הקבוצתי באילת גדול, וטוב שכך. אבל בעוד אנו מזדעזעים, ברגעים אלה ממש, אנו לא רואים את הנפגעים והפוגעים הבאים: ילדות וילדים נפגעים בבתיהם מהורים, אחים, שכנים. אנשים סובלים

לבי לבי עם הנאנסת. כאמא לבנות ולבן, וכפסיכולוגית בשירות הציבורי, העובדת עם נפגעות ונפגעים שנים רבות, אני יודעת עד כמה השבר עלול להיות עמוק, עד כמה הפגיעות עלולות להחרט בנפש ולצבוע את מהלך החיים. אבל בואו נחשוב רגע על הפוגעים. איך ייתכן שנמצאה שם קבוצה לא קטנה (יש דיווחים על 30)  ואף אחד לא חשב שאין דבר פסול במעשיו, אף אחד לא קם והפסיק והושיט עזרה.

גם הפוגעים הם אנשים שנשמטו מידי החברה. שמשהו רע, נורא ומעוות קרה להם בדרך. אדם לא נולד אנס. ישנה גנטיקה מסוימת, שיחד עם נסיבות, והזנחה, והתעללות יוצרות את הפשע. ברגעים אלה ממש נוצרות ההזנחה, והייאוש, והזעם, שיביאו אנשים נוספים לבצע פשעים, לפגוע באחרים או לפגוע בעצמם בדרכים שיהיה קשה מאוד לתקן. רק אנשים כל כך פגועים, מנוכרים וחסרי אמפטיה יכולים להגיע למצב הזה, בו יפגעו בזה אחר זה בנערה חסרת ישע ואף אחד לא יקים קול צעקה.

התנהגויות פוגעניות כלפי הסביבה

בתפקידי אני עומדת יום יום מול מקרים קשים, חלקם מזעזעים, וחלקם "סתם" מצוקות, הנותרות בלא מענה. השבוע ראיתי ילד הזקוק בדחיפות להערכה פסיכיאטרית, והתור הקרוב ביותר שניתן לו היה בעוד חודשיים. חודשיים הם נצח במצב כזה. על טיפול פסיכולוגי בכלל אין מה לדבר בחודשים הקרובים.

הסיכויים של הילד הזה להשתלב בבית הספר נמוכים ביותר. סביר יותר שהוא ינשור וירגיש שבית הספר לא בשבילו, או יפריע לחבריו, ובכל מקרה, יפתח תסכול, וזעם, ויתחבר לילדים אחרים כמוהו שמוצאים פורקן לרגשותיהם הקשים בהתנהגויות פוגעניות כלפי הסביבה.

לעיתים קרובות הם ינסו לשפר את הרגשתם על ידי השפלה וניצול של מישהו חלש מהם.

ילד כזה צריך מעטפת של מוסד לימודי, טיפול רפואי ופסיכולוגי, ועזרה של רשויות הרווחה למשפחה כולה למשך זמן רב, כדי להתחיל ולעלות על דרך שתביא אותו לתפקוד.

במחקר שעשינו בקופת חולים מאוחדת ב-2018 מצאנו, כמו מחקרים רבים אחרים בעולם, שטיפול פסיכולוגי הוריד משמעותית פניה לרופאי משפחה וימי אשפוז בבתי חולים אצל מבוטחים. כלומר, טיפול פסיכולוגי הוכח כחוסך סבל, תחלואה וכספים למערכת הבריאות עצמה.

העדר התקצוב במשך שנים, וביתר שאת במשבר הכלכלי והבריאותי הנוכחי, גורמים לכך שאנו תופרים פתרונות אד הוק, שהם הרבה פחות יעילים, מגבירים את סבל המטופלים בטווח הארוך וגם יכבידו על הקופה הציבורית. הפתרונות האלה גם מגבירים את תחושת התסכול, אזלת היד והשחיקה של הגורמים המטפלים.

לכן, האונס באילת הוא לא רק שבר מוסרי המעיד על פגיעה בנשים. הוא לא מנותק מהמשבר הכללי, מהשחיתות השלטונית ומנטישת ערכים של צדק, זכויות אדם ושוויון. הוא עוד סימן הקשור להתמוטטות מערכת הבריאות, הרווחה והסולידריות החברתית.

ד"ר רות דרדיקמן עירון היא פסיכולוגית קלינית מומחית - מדריכה, מנהלת המרפאה לבריאות הנפש ורכזת בריאות הנפש במרחב חיפה, קופת חולים מאוחדת