סדרות כמו מגפה: הקורונה מתחילה לחלחל אל מסך הטלוויזיה
מסך הטלוויזיה מתחיל להתמלא בסדרות שמוקדשות לנושא או כקווי עלילה ביצירות ותיקות, מ"החיים עצמם" עד "טהרן". רק שאף אחד לא יודע אם הצופים בכלל ירצו לראות את המציאות הנוכחית על המסך
"סלובורן" היא סדרת טלוויזיה חדשה על מגפה שמתחילה בסין ומתפשטת בעולם. היא התחילה ביונים, הגיעה לאי בים הצפוני ושם מתחילה להרוג את תושביו ולרסק את השגרה המקומית, כשהתושבים מתבקשים לעטות מסכות ולשמור על ריחוק חברתי, להקפיד על סגר ואם אפשר — לעסוק קצת פחות בקונספירציות באשר למחלה. נשמע מוכר, אבל "סלובורן", קו־פרודוקציה גרמנית־דנית שמשודרת בחודש האחרון במדינות האלה, יצאה מן הסתם לדרך הרבה לפני הקורונה, והכרזה שלה, שבה נראית אשה מדממת מעיניה, מרמזת שההשראה היא האבולה. היוצר כריסטיאן אלווארט תיאר את הסדרה כ"מותחן פוסט־אפוקליפטי החוקר מה קורה לאנשים מודרניים כשהאנושות קורסת", וסיפר ל"גרדיאן" כי הדמיון למצב הנוכחי בצל הקורונה כמעט מנע את שידורה. "נשאלה השאלה אם הקהל מסוגל לצפות בזה כעת", הוסיף.
ובינתיים בארצות הברית, יוצרי טלוויזיה סבורים שכן, וכבר מיהרו לשלב את הקורונה בקווי עלילה של חלק מהסדרות. דן פוגלמן, יוצר "החיים עצמם" סוחטת הדמעות של NBC, אמר שהם "הולכים להתמודד עם המגפה ישירות". גם ב"הרופא הטוב", של ABC ודיוויד שור, הקורונה תשולב בעונה הרביעית. וזה אמור לקרות גם בעונה ה־17 של "האנטומיה של גריי", ב"המתמחה" וב"ניו אמסטרדם" — שבאפריל דילגה על שידור פרק על מגפת שפעת קטלנית בניו יורק.
בישראל כבר יש אזכור קטן למגפה בפרק הראשון של סדרת הנוער הקצרצרה "סטיב", שעלתה בשבוע שעבר בפרטנר: כלב שמרחרח מסכה שהושארה על ספסל בגינה מתחיל לשמוע את המחשבות של הבעלים שלו, והבעלים שומע את המחשבות של הכלב. בסדרה משמעותית יותר, "טהרן", שוקלים לשלב את הקורונה בעונה השנייה, אף שהבמאי דני סירקין אומר שהוא מקווה מאוד שלא יצטרך לעשות זאת. היוצרים, אם כן, מרגישים צורך מובן לשלב את המציאות החדשה בסדרות שלהם, אבל הדיון אם צריך לעשות את זה, ואיך, מורכב למדי.
דיון עומק או מניפולציה קלה?
"ברור שהקורונה — משבר עולמי מתמשך — תחלחל אל הסדרות", אומר פרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן. "הן ודאי יבקשו להציג היבטים שקשה לתאר בשידורי חדשות. המעבר מהחדשות לדרמה כרוך לעתים בטרנספורמציה, בהרחקה ובהקצנה, כמו שאפשר לראות בהצלחה של הסדרה 'סיפורה של שפחה' כתגובה לשלטון דונלד טראמפ. המגפה דורשת תיאור של הנעשה מאחורי הקלעים: הדרמה של הצוותים בבתי החולים, הפנים האנושיות מאחורי הגרפים והמספרים, המתח בתוך המשפחות המבודדות. המציאות כפי שהשתקפה בחדשות יצרה כאן בסיס שעליו הדרמה חייבת ללבלב".
גם בכתבה ב"ואניטי פייר" ניבאו כי "כאשר הדברים ישובו לשגרה הצופים יראו שפע של אנלוגיות לקורונה (...) קשה לראות איך אפשר להימנע מאזכורים בסדרות הנטועות במציאות. איך דמויות הקיימות בעולם יכולות שלא להתייחס לחוויה המשותפת למיליארדים של בני אדם?". אבל הדיון בכתבה מעלה גם את החשש שהשימוש במגפה יהיה נצלני, במיוחד אם היא משולבת בסדרה "על הדרך". במילים אחרות, קורונה בסדרות יכולה להציע דיון מעמיק בשינויים שעברנו בצל המגפה, אבל היא יכולה גם להיות יציאת ידי חובה או גרוע מכך — מניפולציה. אנחנו מכירים את זה מהעבר: "אזכור הפיגועים במגדלי התאומים בסדרות מורגש לפעמים כדרך לסחוט מהצופים תגובה רגשית", אמר ל"ואניטי פייר" התסריטאי והמפיק כריסטיאן טיילור ("אבודים").
"Coastal Elites" ("האליטות של החופים"), סרט של HBO שיעלה בחודש הבא (yes, HOT, סלקום TV) מבקש להציע התייחסות שהיא דיון רחב. הסרט, שכתב פול רודניק וביים ג'יי רואץ', הוא רצף מונולוגים המתייחסים לעידן הנוכחי — לקורונה, למחאה על אפליית שחורים וגם לכהונת טראמפ, שאת שמו האליטיסטים אינם מוכנים להגות — והם מוגשים ישירות למצלמה מפי שורה של שחקנים מוכרים, כולל למשל בט מידלר ושרה פולסון. יצירה אחרת שהבסיס שלה הוא המגפה היא הסדרה "Connecting", קומדיה שתעלה בקרוב על חברים ששומרים על קשר בימי הקורונה באמצעות שיחות וידיאו; "אהבה בימי קורונה" של יוצרת הסדרה "משפחת פוסטר" ג'ואנה ג'ונסון; ו"ריחוק חברתי", סדרה אנתולוגית בנטפליקס מאת ג'נג'י קוהן ("העשב של השכן", "כתום זה השחור החדש").
איך לא לצאת אנרכוניסטים?
"אנחנו שוקלים לשלב את הקורונה בעונה השנייה של 'טהרן', כי איראן נחשבת למדינה שנפגעה מהמגפה,", אומר דני סירקין, במאי הסדרה. "אני אישית ממש לא רוצה להכניס את העניין של הקורונה לסדרה, אותי זה לא מעניין. אני מקווה בכל לבי שהמציאות תשתנה בקרוב, שהטירוף שפקד את העולם יחלוף. אני לא רוצה להנציח אותו באמנות שלי. אבל אם הטירוף הזה עומד להישאר עם האנושות עוד 20 שנה, אז יכול להיות שנכניס את הקורונה לסדרה".
זה לא רק בגלל חוסר עניין אישי, הוא אומר. "יש גם חשש להיות אנכרוניסטי. עד שהסדרה תשודר יעבור הרבה זמן, הרי יצלמו אותה רק בעוד שנה וישדרו שנה אחר כך, אז מה פתאום שהדמויות יסתובבו עם מסכות? לשמחתי באיראן לא קיים הטירוף המוחלט שיש פה סביב המסכות, הם לא מרבים ללכת איתן, לא יותר משהלכו איתן קודם בגלל זיהום האוויר. אפילו בסצנה של ההפגנה בעונה הראשונה נראו אנשים עם מסכות, לפני הקורונה. בכל מקרה, כיוון שהסדרה היא בדיונית ואנחנו לא מציינים באיזו שנה היא מתרחשת, אולי נעסוק בזה כמשהו שהיה בעבר.
"הקורנה עושה הרבה רעש באיראן כי היא פתחה דיון רחב על רפואה ציבורית ורווחת האזרחים, ובזה מעניין אותי לעסוק. מצב זכויות האדם מעניין אותנו, אז אולי ניגע במגפה מההיבט הזה. במילים אחרות, ההיבטים החברתיים יותר מעניינים, גם בישראל. אני מלמד שחקנים והמצב הכלכלי עכשיו שובר אותם. אלה אנשים שלא עבדו כבר חצי שנה. לבי נשבר. אני מקווה שבמדינות מתוקנות יבינו שזה טירוף וישנו את היחס לזה".
החשש להיות אנכרוניסטים מטריד לא רק את סירקין, אלא גם מפיקים ויוצרים במקומות אחרים בעולם, לנוכח קצב השינויים המהיר. "באופן כללי, בכירים בתעשיית הטלוויזיה רוצים שהסדרות שלהן יהיו על־זמניות כדי שידברו אל קהל גדול ככל האפשר", הסבירו ב"ואניטי פייר", "לנטוע סדרה במגפה של 2020 יהפוך אותה ליצירה תקופתית". והבעיה הזאת גוברת לנוכח העובדה שאם המצב אכן יירגע בקרוב, רבים ינסו להרחיק את התקופה הכואבת הזאת ואולי לנסות לשכוח ממנה. השאלה שהעלה יוצר "סלובורן", אם הקהל מסוגלת לצפות בסדרות על המגפה בעיצומה או זמן קצר אחריה, נשארת הנעלם הגדול.