הקמפוסים צריכים להישאר סגורים

בריאות. המילה סטודנטים, מעלה אסוציאציה ראשונית של קהל צעיר והומוגני. בפועל ציבור הסטודנטים מגוון יותר ואינו חסין הדבקה והדבקות כמו ילדי ביה"ס היסודיים. מאמר מאוניברסיטת קליפורניה מתאר את מורכבות המחלה, מבחינת מערכות הגוף בהן היא פוגעת, ואת השלכותיה ארוכות הטווח גם לחולים שהחלימו. האופן הנכון להישמר תלוי מצב. בחלל פתוח ודליל אוכלוסייה, זה קל. בחלל סגור וצפוף, מורכב. מחקר שבוצע ביוני באוניברסיטת קאל-טק, כלל סימולציה של מספר הסטודנטים המרבי שבטוח יחסית ללמד בכיתה ב"תנאי קורונה". נמצא שבכיתה של 149 כיסאות ניתן ללמד 16 סטודנטים ובאולם של 200 איש 24 סטודנטים. בחלל סגור, עם מערכת מיזוג אוויר המאיצה פיזור הנגיפים, לאורך זמן, המרחק הבטוח בין היושבים הוא לא המטר וחצי שניים אליהם התרגלנו, אלא כמעט שנים וחצי מטר. זה מוביל לתפוסה בטוחה של 11-12% מהקיבולת המקורית. אצלנו מדברים על לחתוך לחצי או לשליש, זאת אומרת בכיתה שהכילה מאה סטודנטים נכניס חמישים או שלושים. אפילו אם נרכך את ממצאי קאל-טק ובהתאם למדיניות ה"יהיה בסדר" הישראלית נכפיל את התפוסה ל 25% מקיבולת הכיתות המקורית, אין כל היתכנות בטוחה, להכיל את כל הסטודנטים.

עדיין בבריאות – הקמפוסים, בנויים כך שמהכיתות נשפכים למסדרונות, לעיתים צרים ולחללים שלא בנויים לריחוק חברתי. בנוסף, מכיוון שסיבה עיקרית להגעה לקמפוס פיזי הינה חיברות, הרי שהריחוק החברתי עומד בסתירה מובנית לסיבה זו.

עוד בבריאות – בשל המבנה הסטודנטיאלי בישראל, רוב הסטודנטים, בתום יום לימודים, נפגשים עם ציבורים רבים ושונים; אם זו המשפחה אליה הם שבים ללינה או מקום עבודה עם עמיתים. לכן, אם תהיה התפרצות בקמפוס, היא לא תוגבל אליו, אלא תפגע גם בסביבות נוספות.

פדגוגיה. אפשר ללמד מרחוק. היטב. אז מדוע נשמעים קולות אחרים, ולמה מופעלים לחצים לקיום לימודים בקמפוסים. הרבה זה פוליטיקה, שלא אעסוק בה כאן. סיבה נוספת היא "חווית המרצה": מרצים-מורים שההוראה עבורנו היא גם תאווה מקצועית למשוב מקהל; בדומה למה שמתארים שחקנים הזקוקים לבמה ולקהל. גם בזה לא ארחיב כאן, כי אסור לה לסיבה זאת, שתהווה שיקול מול סער בריאותי וכלכלי הומה. ברם, חלק מהלחצים לקיום לימודים בקמפוסים הפיזיים תלויים מאוד בהגדרת פונקציית המטרה. בתקופה האחרונה, נערכו, בעולם ובארץ, סקרי סטודנטים לגבי חווית הלמידה מרחוק לעומת הלמידה בקמפוסים. כאשר הסטודנטים נשאלים על הלמידה מרחוק – או לפעמים ישירות על הלימוד בזום – התשובה מגלמת שטחות רבות של "למידה". למשל, סקר של מכללת ת"א-יפו, מצא שכאשר הסטודנטים התבקשו ל"השוות את שביעות רצונם מאיכות השיעורים המקוונים בהשוואה ללמידה הרגילה פנים אל פנים", הרוב שבעי רצון מהלמידה הרגילה יותר מאשר מהלמידה מרחוק; אבל, כאשר נושא הלמידה מרחוק נבדק ללא השוואה לרגיל והמוכר, רק 29% הסתייגו מהלמידה מרחוק, 33% היו שבעי רצון במידה בינונית ו-38% הביעו שביעות רצון גבוהה.  

מה ההיגיון בשינוע מאות אנשים בתנועה עמוסה כדי להקשיב ולצפות באדם שמרצה ליד לוח צילום: דנה קופל

בסקר שאני עשיתי ניסיתי להפריד בין האלמנטים השונים ושאלתי: "האם העבודה - יחד מרחוק - בהשוואה לעולם של פעם, יעלה או שיבשה?" 82% ענו שיעלה, 18% ששיבשה. כששאלתי: "האם העבודה - יחד מרחוק - בהשוואה לעולם של פעם, הייתה יותר או פחות מהנה?" 17% ענו שיותר, 53% ענו שאותו הדבר, ו-30% ענו שפחות. סיכום ביניים – גם הסטודנטים מכירים בעובדה שניתן ללמוד מרחוק, היטב; למרות שזה פחות מהנה. כששאלתי את הסטודנטים: "בהינתן הידע וההתנסות שיש לך היום, לו ניתנה לך הבחירה בין השתתפות בסמינר זה בפורמט הפיזי (כפי שניתן טרום הקורונה) או בפורמט מקוון (כפי שהשתתפת) ותוך לקיחה בחשבון של כל השיקולים שעולים בדעתך, מה הייתה בחירתך?" 24% ענו סמינר פיזי בכיתה, 11% ענו ששקוף להם, ו-65% ענו סמינר מקוון בזום.

עדיין בפדגוגיה – יש משבר, אין ויכוח. אבל בצידו הזדמנות. הקורונה לוחצת את העולם האקדמי, לפחות את מרכיב העברת הידע שלו, לעשות קפיצה שזמנה מזמן הגיע. אוניברסיטת אוקספורד בת 900 שנים; אוניברסיטת הרווארד בת 400; הטכניון, המוסד האקדמי הוותיק בישראל, בן 110. ובכולם מלמדים מורים, פחות או יותר כפי שעשו זאת בהיווסד המוסדות. עומד אדם במרכז חדר ומעביר ידע להרבה אנשים אחרים המתגודדים באותו חדר באותו פרק זמן. השינוי קרה לאט. באה הקורונה והשינוי קורה. מהר. כדי שלפחות בתחום הלמידה האקדמית, הקורונה תהווה עבור מדינת ישראל הזדמנות יותר מאשר משבר, את השינוי הזה צריך לאפשר, לאמץ ולדחוף. גם לפני הקורונה, ההיגיון בשינוע מאות אנשים בתנועה עמוסה כדי להקשיב ולצפות באדם עם לוח, מטול שקפים או מקרן, הלך ופחת. גם בעיני הסטודנטים. כל מי שחי את העולם האקדמי יודע ששכיח לראות כיתות ריקות למחצה.

ועוד בפדגוגיה – ישראל יכולה להיות משכוכית לעולם בטכנופדגוגייה – אם רק ניתן לטכנופילים ולפדגוגים וליזמים להתנסות ולא לטכנופובים ולאוטוקרטים ולמקובעים לטרפד. עם פרוץ משבר הקורנה, ההוראה האקדמית הישראלית הייתה מהראשונות להתעשת. בהשוואה עולמית, פעלנו מהר והיטב. המעבר מהרצאות פיזיות בקמפוסים ללמידה מרחוק, התרחש באופן טוב יחסית ברוב המוסדות ואל מול רוב הסטודנטים בארץ.   

המחבר, ד"ר עופר צלרמאיר

זה היה במרץ. מאז ועד היום עברו מיליוני שעות הרצאות בזום, והעולם יישר קו ואף עבר אותנו. מוסדות אקדמיים מובילים בעולם יצרו ופרסמו שיטות עבודה מומלצות, מדריכים מסודרים וכלי עבודה. כעת, תורנו לחזור למרוץ. האקדמיה הישראלית מתחרה לא רק בינה לבין עצמה אלא גם אל מול מוסדות בעולם. כדי שיהיה לנו סיכוי לנצח, אנו צריכים, לכל הפחות, להשתתף.

מבחינת יחס לסגל האקדמי, לאפשר התנסות ותהיה וטעיה. להתייחס לשנה הזאת – שנת הלימודים תשפ"א כולה – כשנת הזנק טכנופדגוגית. זו ההזדמנות לתת דרור ל"חופש האקדמי" אותו ביטוי אמורפי ונשגב, להשתולל. זו צריכה להיות שנה ללא שיפוטיות. זה סיכון כדאי אל מול הסיכוי שנמציא משהו חדש חדשני ושובר שוק. אם כלום לא יצליח מאוד, נחזור בשנה הבאה למה שעשינו 110, 400, או 900 שנים.  

מבחינת מענה לסטודנטים, נדרשת עבודה משולבת של המוסדות האקדמיים, המועצות המקומיות והמגזר העסקי. חברות התקשורת יכולות להציע לסטודנטים, חבילה מוגדלת בעלות מוזלת וסרטוני הדרכה על האופן המיטבי לבנות רשת ביתית. מבחינת חווית סטודנט, צריך לייצר מפגשי חיברות במקומות פתוחים כדי לספק את הדבק הבינאישי שכה חסר בלמידה מבוזרת. מפגשים כאלו יאתחלו מפגשי סטודנטים, בינם לבין עצמם, בקבוצות קטנות. הם יאפשרו את הנטוורקינג שהוא חלק כה מרכזי בהוויה הסטודנטיאלית. ויש מקום גם לצפות מהסטודנטים ליותר, לערב אותם יותר. הזמן שהתפנה מההשתרכות לקמפוסים יכול להיתעל להתנדבות, לעזרה הדדית. בסוף, יש פה משק מקרטע שזקוק לכל טיפת אופטימיות ואנרגיה.

ד"ר עופר צלרמאיר הוא מרצה לשיווק בפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו