הסכם השלום עם האמירויות? "זה הכל בזכות הג'ודו"

השנה היא 2015. המקום הוא ראבט, מרוקו. מסעדה מקומית, אחרי ארוחה רשמית של איגוד הג'ודו העולמי. המתח בשיחה מורגש היטב. אני התבצרתי בצד אחד של השולחן, מריוס ויזר, נשיא איגוד הג'ודו העולמי, בצד השני. אמנם אנחנו מיודדים אבל ויזר ואני ידועים כאנשים שלא מוותרים. "אתה יודע מה?", אמר ויזר, "אני אבקש ממנהל הכספים שלנו להצטרף לשיחה, נראה מה הוא יגיד".

היינו באמצע שיחה סוערת כשאני מתעקש שהנבחרת שלנו תגיע לגרנד סלאם בדובאי, וויזר מצידו יודע שהאמירויות לא יאשרו כניסה של ישראלים. השיחה, כאמור, הגיעה למבוי סתום, אני לא מוכן להיכנע, ויזר לא מוצא פיתרון. בסופו של דבר הוא החליט להכניס לחדר את מי שאחראי על הכסף.

"שר האוצר של האיגוד? אתה בטוח?", שאלתי בהפתעה. ידעתי מי הוא מנהל הכספים של איגוד הג׳ודו העולמי, נאסר אל תמימי, מנכ"ל האיגודים האולימפיים של איחוד האמירויות ומי שכולם כינו "שר האוצר של הג׳ודו העולמי".

לא האמנתי שאל תמימי יצטרף לשולחן שלנו אבל קשה להגיד "לא" למריוס ויזר, אחד האנשים החזקים בספורט העולמי.

משה פונטי יו"ר איגוד הג'ודו עם ירדן ג'רבי צילום: אורן אהרוני

תמימי הצטרף לשיחה ארוכה שנמשכה עמוק לתוך הלילה והובילה לעוד אינספור שיחות בינינו במהלך השנים. כך התחיל הקשר של הג׳ודו הישראלי עם אבו דאבי.

הספורט הוא כלי אדיר לשבור קרח בין אנשים, מדינות, אויבים. בסוף השבוע האחרון, כשדווח על הסכם השלום בין איחוד האמירויות לישראל, הופתעתי לקבל שיחת טלפון מנאסר אל תמימי: "פונטי, זה הכל בזכות הג׳ודו, אנחנו התחלנו את זה", הוא אמר בהתרגשות.

"אנחנו יודעים מה זה המוסד"

זה קרה במרוקו בשנת 2015 יצאתי בראש המשלחת הג׳ודו של ישראל לתחרות המאסטרס, אבל לא הכל הלך חלק. עוכבנו בשדה התעופה ברבאט, היו לא מעט בעיות, ורק אחרי שמלך מרוקו שלח את מאבטחיו הורשינו להיכנס למדינה. הייתי נסער ובארוחת הערב במסעדה מקומית העליתי את נושא הכניסה לגרנד סלאם אבו דאבי בפני ויזר. התחרות העניקה לא מעט ניקוד לדירוג העולמי ולא הסכמתי שהספורטאים שלנו יהיו מאחור. "זה לא הוגן", אמרתי לו.

אל תמימי מצידו הסביר שזה בעייתי: "השירות החשאי שלכם, המוסד, לא מסכים שתצאו בלי אבטחה, אנחנו יודעים מה זה המוסד" הוא אמר ללא חיוך ורמז לפעילויות של "ספורטאים ישראלים במדינות אחרות״", על פי פרסומים זרים.

מירי רגב שרת התרבות בביקור במסגד שייח זייד באבו דאבי צילום: חן קדם מקטובי

ניסיתי להסביר לו שאנחנו חייבים מאבטחים במדינות מסוימות, גם באירופה אנחנו מלווים במאבטחים. "לאיחוד האמירויות לא יתנו לכם להגיע בלי אבטחה", אמר אל תמימי בנימוס תקיף, "ואנחנו לא מכניסים מאבטחים חמושים של מדינות זרות למדינה שלנו".

השיחה הגיעה למבוי סתום. ויזר ידע שאני צודק מבחינה ספורטיבית. גם למרוקו הכניסו אותנו רק אחרי שהוא איים לבטל את התחרות "אם הישראלים לא נכנסים".

אל תמימי מצד אחד, לא מוכן שתהיה פגיעה בריבונות של איחוד האמירויות עם מאבטחים חמושים.

אני לא ויתרתי והתעקשתי שלא נקופח בדירוג העולמי. מצד שני, ויזר באמצע, ומבוי סתום.

"אתה יודע מה?", אמרתי, "אני מגיע בלי מאבטחים, לא רוצה אבטחה". ויזר הרים גבה, אל תמימי חייך ואמר: "המוסד לא ירשה לך". "את זה תשאיר לי", אמרתי לו. "אם תגיע בלי אבטחה, נוכל לסדר את זה", אמר בחיוך.

עשינו היסטוריה

ב-28 באוקטובר 2015 נחתנו בשדה התעופה באבו דאבי, אחרי ששלוש פעמים נאלצנו להחליף כרטיסי הטיסה לפי הנחיות המארגנים ("טוסו דרך טורקיה, בעצם תבטלו וסעו דרך ירדן, לא טורקיה"). למרות ההתשה לא התייאשנו.

גם כשהגענו, המכשולים לא נעלמו. ביום הראשון קראו לי ויזר ואל תמימי לשיחה: "לא תוכלו להתחרות עם דגל ישראל, זה לא יכול לקרות". נסעתי לבית המלון לשוחח עם המאמנים והספורטאים: "או שנחזור הביתה, או שנתחרה בלי הדגל, אבל תדעו שאם נתחרה כולם יזכרו את זה, נעשה היסטוריה". החלטנו להתחרות, אמנם בלי דגל, אבל כשכולם יודעים שאנחנו ישראלים.

ההחלטה של הנסיכות עוררה הדים בכל העולם, איגוד הג׳ודו העולמי עמד בפני מאות מחאות מיהודים ברחבי העולם על כך שלא התאפשר לנו להתחרות עם הדגל. שגיא מוקי וירדן ג׳רבי זכו במדליות והמארגנים הסתירו את הדגלים שעל החליפות. אמנם היו בישראל כאלה שהסתכלו על חצי הכוס הריקה ("אין סממנים לאומיים") אבל אני בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ("נבחרת ישראל מתחרה באבו דאבי, כולם יודעים שאנחנו ישראל, עושים פה היסטוריה").

הקשר האנושי שיצרנו עשה את שלו. המאבטחים הכירו אותנו בשמות הפרטיים, ובביקור השני באבו דאבי ראש מערך האבטחה כבר חיכה לי בשדה התעופה. "פונטי, פונטי", הוא קרא כשזיהה אותי בשדה התעופה. מדובר באיש חזק בנסיכות, שאחרי יומיים הזמין אותי לסיור פרטי וסודי במסגד היקר בעולם.

כן, זה לקח זמן, שלוש תחרויות לא הורשינו להיות עם דגלי ישראל, אבל ידעתי שתהליכים כאלה לוקחים זמן. אמנם אבו דאבי זה במדבר אבל זה להפשיר קרחון, צריך לתת לדברים לקרות, ולעשות את העבודה של חיבור אישי בין בני אדם.

המאבטחים הפכו לחברים שלנו והכירו את הספורטאים בשמם הפרטי, אל תמימי ואני הפכנו להיות חברים לשולחן ארוחת הערב כמעט בכל טורניר עולמי, והנוקשות המנומסת מהשיחה הראשונה ברבאט, התחלפה בחיוכים וחיבוקים.

ב-2017 טל פליקר זכה בזהב וההמנון שלנו עדיין לא הושמע, אבל גם מזה הוצאנו את המיטב. פליקר שר בעצמו את ההמנון ועורר התרגשות גדולה, מה שהביא לחשיפה עוד יותר גדולה של נוכחות ישראלית באבו דאבי.

בין לבין המשכתי לנהל שיחות עם נאסר אל תמימי, המשכתי לרכך וללחוץ ודווקא ב-2018 הקשיים הגיעו מצד שירותי הביטחון הישראלים: "אתה חייב אבטחה ישראלית, אחרת אתה לא טס", אמרו לי. מילכוד, הרי באיחוד האמירויות לא מוכנים להכניס אותו עם אבטחה. את הבעיה פתרה שרת הספורט מירי רגב, שברגע שהיא החליטה לטוס איתנו, אפשרו לנו להכניס מאבטחים.

המארגנים היו מדהימים, יחס נפלא, אנושי ומעולה, וכך גם ב- 2018 הגענו לאבו דאבי, הפעם עם הדגל ועם שרה בממשלת ישראל. המארגנים הפתיעו כשהעניקו לשרה רגב את הכבוד להעניק מדליות, ולמעשה הכירו בנוכחות הישראלית בצורה כמעט רשמית. הורשינו להגיע עם הדגל, פיטר פלצ׳יק ושגיא מוקי זכו בזהב והתקווה נוגנה.

אגב, באבו דאבי נחתם ההסכם בין האיגוד העולמי לאיגוד הישראלי על אירוח גרנד פרי ת"א ל-4 שנים.

השבוע, כשקיבלתי את השיחה מאל תמימי, נזכרתי בשיחה הראשונה אי שם במרוקו לפני חמש שנים, הפעם הוא סיים את השיחה: ״אני אומר לך פונטי, הכל התחיל בזכות הג׳ודו. מה אתה אומר פונטי? אולי כדאי שנארגן מחנה אימונים משותף לשתי הנבחרות שלנו?".

הכותב הוא יו"ר איגוד הג'ודו של ישראל