פסיקה חדשה צפויה לצמצם אחריות של מנהלים בעקבות קריסת חברות

 מוגש מטעם DUN'S 100

בפסק דין חשוב שניתן בימים האחרונים, דחה השופט כבוב תביעת ענק בסך 120 מיליון שקל, שהגישו מפרקי חברת חבס השקעות כנגד מי שניהלו את החברה. התביעה הופנתה כנגד נושאי משרה ובעלי השליטה בחברה, ובין היתר נטען בה כי החברה נוהלה בדרך רשלנית ובלתי זהירה, תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, שהובילו אותה בסופו של יום לקריסתה ולהליכי פירוק.

פסק הדין דחה את התביעה, ובין שלל הממצאים שנקבעו בו הוא כולל גם קביעה עקרונית ובעלת חשיבות כללית עבור נושאי משרה בתאגידים, בקשר עם אחריותם הפוטנציאלית לקריסת התאגיד שתחת ניהולם. מדובר בפרשנות ראשונית שנתן השופט כבוב לסעיף חוק חדש, העוסק במידת האחריות שניתן לייחס למנהלים במצב שבו החברה שתחת ניהולם הגיעה לחדלות פירעון.

הדברים ראויים לעיון בעיקר בעידן "משבר הקורונה", המאלץ הנהלות לאמץ מדי יום תכנית עסקיות רבות סיכון, לרבות "תכניות יציאה" מהמשבר והסדרה של פעילות החברה. במקרה כזה חשש של חברי ההנהלה מפני תביעות אישיות בעקבות פעילות עסקית שתניב הפסדים ואולי תוביל לקריסת החברה, עלול לשתק כליל את הפעילות העסקית של החברה, ולצנן את התיאבון הניהולי לנטילת סיכונים.

לפני מספר חודשים נכנס לתוקף חוק חדלות פירעון החדש. במסגרת סעיף 288 לחוק נקבעה לראשונה אחריות אישית של דירקטורים ושל מנכ"ל חברה, אשר ידעו או שהיה עליהם לדעת כי החברה מתקרבת לחדלות פירעון, ולא נקטו אמצעים סבירים על מנת לצמצם את היקפה של חדלות הפירעון. מדובר בהוראת חוק רחבה למדי, אשר היקפה טרם נדון בפסיקה, ואשר טומנת בחובה סיכונים רבים למנהלים וחשיפה אישית פוטנציאלית במקרה של קריסת התאגיד.

סעיף 288 לחוק חדלות פירעון לא חל בעניינה של חברת חבס, ובתי המשפט טרם יצקו פרשנות מחייבת לחובה הקבועה בו. והנה, במסגרת פסק הדין בעניין חבס ניתנה התייחסות ראשונה של שופט כלכלי בכיר בנוגע להיקף חובה זו, אשר עשויה לשמש – וראוי שתהווה – קריאת כיוון לעוסקים בדבר ולבתי המשפט.

צילום: נמרוד גליקמן

השופט כבוב אימץ את קביעותיו של השופט גרוסקופף, שדחה בעבר תביעה דומה בפרשת קריסתה של חברת בטר פלייס. השופט כבוב ציין כי יש לנקוט משנה זהירות בפרשנותו של סעיף 288 לחוק, ולהישמר בהקשר הזה מבחינת פעולות המנהלים ב"חכמת הבדיעבד". לדבריו, יש מקום לנקוט משנה זהירות בהטלת אחריות על נושאי משרה וזאת לצורך הבטחת קיומה של מציאות כלכלית רצויה, ויש לשמור על איזון שיעודד נושאי משרה ליטול סיכונים מצד אחד, אך גם יגן עליהם בבוא העת מן הצד השני, באופן שלא ייצור הרתעת יתר.

כידוע לכל מי שעוסק ביזמות ובניהול, עצם העובדה שהשקעה עסקית כשלה וגרמה להפסד, אינה כשלעצמה מלמדת על התנהלות פסולה מצד היזם או המנהל. ביצוע השקעות וסיכון נכסים עקב כך, הם לחם חוקם של יזמים, משקיעים ומנהלים הפועלים למטרות רווח, והתנהלות עסקית בלי סיכון היא תרתי דסתרי. סעיף 11 לחוק החברות מורה, כי תכליתה של חברה הוא "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה"; והשאת רווחים, כידוע, אינה יכולה להתרחש בלי נטילת סיכונים; וטבעם של סיכונים הוא שלעתים הם מתממשים ומביאים להפסד; וקל וחומר נכונים הדברים בתקופה משברית ועתירת סיכונים, דוגמת העת הנוכחית. זהו לב ליבה של הפעילות העסקית, ויזם, משקיע ומנהל החפצים חיים - ורווחים - אינם יכולים או אמורים להימנע מנטילת סיכון וכתוצאה מכך גם מהפסד.

נהוג לומר כי "חכמת הבדיעבד" היא "מדע מדויק". ואכן, מדובר בהטיה קוגניטיבית מתעתעת, שיש להישמר ממנה כשבוחנים במבט לאחור פעולות של נושאי משרה. יש לשמור על איזון עדין בפרשנות הוראות חוק החלות על מנהלים ומטילות אחריות בגין מהלכים עסקיים שלא עלו יפה. זאת, על מנת לעודד נושאי משרה ליטול סיכונים, מבלי ליצור הרתעת יתר ואפקט מצנן ליזמות ולניהול. כך נכון תמיד, וקל וחומר בעת הנוכחית.

עו"ד אייל נחשון הוא שותף במחלקת הליטיגציה במשרד ברנע ג'פה לנדה ושות' ומיכאל דובין הוא עו"ד במחלקה