חיים ללא סוד - סיפור קטן ואישי שנוגע בכולנו

את "חמש רגליים" ספרה החדש של האמנית מרב שין בן-אלון, היא מקדישה לאחיות שלה. שתיים שגדלה איתן, ועוד שתיים שגילתה אחרי מותו של אביה. תהליך הגילוי הזה לצד תהליך הפרידה מן האב וממה שהוא היה עבורה, הוא זה שעומד במרכזו של הספר. אבל הדבר הראשון שמבחינים בו הוא שלא מדובר בספר "רגיל": זוהי נובלה גרפית, הכלאה חדשנית בין ספר אמן ופרוזה – בו אחראית שין בן-אלון גם לטקסט וגם לציורים. כבר ברגע שפותחים את הספר בצורה הלא-רגילה בה הוא נפתח (מלמטה למעלה, כמו קופסא), מבינים שיש בו משהו שונה. אחר כך אפשר להתרשם מהויזואליות המינמליסטית הנהדרת, מהרישומים בקווים דקיקים, שחורים ואדומים על רקע לבן או על רקע של מצעים אחרים כמו מדבקות משרדיות.

משהו בויזואליה של הספר, לצד המשפטים הקצרים שמלווים אותה, נותן תחושה שאמנם מדובר בסיפור "קטן", אישי, אבל כזה שנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו במקומות אחרים. "במשך שנים חיפשתי דרך לחבר את הציור והכתיבה בפורמט של ספר" היא מסבירה. "כשהתחלתי לכתוב את הסיפור, על הגילוי של האחיות שלא הכרתי, הבנתי שאני עוסקת בחיבור של חלקים שהיו מנותקים. זה עזר לי להבין שהציור והכתיבה אצלי מקיימים חיבור שמבוסס על נתק. בתהליך העבודה אני עובדת בנפרד על הציור ועל הכתיבה ורק בשלב הבא אני מחברת ועורכת אותם יחד".

מרב שין בן אלון צילום: שירז גרינבאום

שין בן-אלון (54) היא אמנית פעילה כבר כמה עשורים. היא למדה אמנות בבצלאל ובאוניברסיטת ת"א, הציגה עשרות תערוכות בארץ ובעולם וזכתה בשורה ארוכה של פרסים ומלגות. הספר הזה, עם הסיפור שבתוכו, מתבשל אצלה כבר כמה שנים. אחרי מותו של אביה והגילוי על האחיות הנוספות היא גם פגשה את שתיהן ואת בני המשפחות שלהן. "אני צריכה כמה שנים טובות כדי להתמודד" היא אומרת. "אחרי שאמא שלי נפטרה, לקח לי 10 שנים עד שנגעתי בעניין הזה באופן ישיר בתערוכה שלי. במקרה הזה זה לקח 9 שנים מאז שאבי נפטר. הגילוי הפך את החיים שלי ל'חיים ללא סוד', ופתח ביצירה את הפרק של הרישום".

עד אז לא רשמת?

"לא, העבודה שלי התמקדה בציורים ומיצבים. פתאום זה נפרץ, אני אפילו לא יודעת מאיפה זה בא. הרגשתי כאילו נכנסתי לאיזה חדר שהיה נעול הרבה שנים ופתאום יכולתי להתבטא בתוכו. התחלתי לעבוד בספרי סקיצות מאוד קטנים, חלק מהרישומים התחלתי להעלות ברשתות החברתיות ונבנה גוף עבודות מאוד גדול. זוהי עבודה יומנית – חלק מהרישומים אני סורקת, ויש לי ארכיון במחשב שמחולק לפי נושאים ותקופות. מתוך המאגר הזה בחרתי דימויים לספר".

מתוך הספר צילום: אברהם חי

גם הכתיבה, שנעשית בספר בצורה מאוד ייחודית – בעמודים שלמים שמכילים כל אחד מהם משפט אחד מחד ובכאלה שטומנים בחובם סיפור שלם מאידך, היא תהליך שקרה לה לראשונה עם העבודה על הספר. "אני כותבת כבר 20 שנה והכתיבה תמיד היתה חלק מהיצירה שלי, אבל עד עכשיו היא 'התארחה' בתוך האמנות. החיבור שעשיתי בין הכתיבה לדימויים הוא חיבור של כשלים ופערים. הדימוי לא מנסה לבאר את הטקסט, אלא לשבש את הקריאה ולייצר את התחושה המערערת של הבנת המציאות".

אל תוך כל הסיפור המשפחתי והגילוי של האחיות נכנס גם הסיפור של אביה כחוקר שבויים, מה שבא לידי ביטוי בספר בדמות מכתבים אותם מצאה שין בן-אלון אחרי מותו, כאלה ששלח במסגרת תפקידו. "זה דווקא בכלל לא היה סוד" היא אומרת. "להפך, הוא מאוד התגאה בזה והרגיש שהוא עושה משהו חשוב. אני משווה את הפטריוטיות הזו שלו לקריסה של האמון שלנו במדינה שהולכת וגוברת, כל אי-ההבנות, המחאות החברתיות, הכל מתחבר לי למה שקורה עכשיו באופן כמעט הזוי, אבל אני מבינה שזה כנראה חלק מחוויה שקורית כבר הרבה זמן. זה לא שלא ידענו שאין מבוגר אחראי, זה פשוט משהו שעכשיו רואים בצורה שלא יכולנו לראות בעבר".

מה את חושבת שאבא שלך היה חושב על הספר?

"אני חושבת שהוא ידע שאני אעשה מהסיפור הזה אמנות. אולי אפילו פינטז על זה שזה יקרה. הוא ידע שאין מצב שלא אתמודד עם הדבר הזה בצורה של עבודת אמנות כזו או אחרת".