זהות לא מחוקה: תערוכה חדשה של פאטמה אבו רומי

ב"נרקמת", תערוכת היחיד החדשה של פאטמה אבו רומי בגלריה גורדון בתל אביב, מופיע כמעט בכל העבודות דיוקן עצמי של האמנית. בעבודות היא לבושה שמלות פלסטיניות רקומות מסורתיות, בחלקן מישירה מבט אל הצופה ובאחרות משפילה אותו. חלק ניכר מהעבודות "צבועות" רק למחצה - כשחלקים גדולים בהם נשארים ריקים, לבנים, עם קווי הרישום הראשוני בלבד.

זוהי תערוכת היחיד הראשונה של אבו רומי (42) זה שלוש שנים. לפניה הציגה תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות האיסלאם, בגלריה לאמנות באום אל פחם ותערוכה אחת קודמת בגלריה גורדון. זה שנים שהיא משתתפת גם בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. היא נולדה וגדלה בטמרה שבגליל, שם היא חיה עד היום, למדה הנדסאות ואז אמנות במכללת אורנים שבה היא גם מלמדת בשנים האחרונות.

פאטמה אבו רומי צילום: אלעד גרשגורן

אבו רומי היא אחת מהבולטות בדור צעיר ועכשווי של אמניות פלסטיניות, שעושות בשנים האחרונות חיל בסצנה המקומית וגם בחו"ל. יחד עם אמניות כמו פאטמה שנאן וסמאח שחאדה, היא מביאה קול קצת אחר. גם סיפור החיים שלה מעט שונה - היא נישאה בצעירותה לבן דודה ואז התגרשה, למרות שלזה היא לא מייחסת חשיבות רבה. אבל לתפקיד שלה בתוך עולם האמנות העכשווי היא דווקא כן מייחסת חשיבות: "היום האמניות הערביות הצעירות לא שותקות" היא אומרת. "הן מביעות את דעותיהן דרך האמנות שלהן, וזה ערוץ חשוב שדרכו אנו רוצות לשנות גם את המציאות שלנו בחברה הפלסטינית וגם לעזור בשינוי העולם. אנחנו עוברות דרך האמנות תהליך שמטרתו גם לעמוד לצד הגברים ויחד לבנות ולקדם, לא להתעמת איתם ולא להרחיב את הפער".

את מרגישה שאת מהווה מקור השפעה עבור אמניות ערביות צעירות ממך?

"אני חושבת שכן, גם אני הושפעתי מכאלה שהיו לפניי, כמו פריד אבו שקרה, וזה נותן הרבה כוחות".

ציור של פאטמה אבו רומי צילום: YP

לצד התערוכה, עליה עבדה במשך שלוש שנים - כל ציור לקח כחודשיים, עובדת אבו רומי בימים אלה על הפרויקט היזמי הראשון שלה: גלריה בבעלותה בשם "בלקיס" שהיא פותחת בנצרת ושתנסה לתת במה לאמנים מהמגזר הערבי אבל לא רק להם. פתיחת הגלריה, שאליה גם תעביר את הסטודיו שלה, תהיה הצעד שיסמן אותה כאחת האמניות המשפיעות במגזר. בתערוכה הראשונה בגלריה שנפתחה ביום שישי משתתתפים אמנים כמו אמירה זיאן, מנארז ועבי וראפת זרייק, וגם היא עצמה.

"כולם אמנים שעובדים במדיות שונות, מווידאו דרך פיסול ועד מיצבים", אומרת אבו רומי ומוסיפה: "הגלריה הזו היא הפרויקט הכי חשוב שעשיתי בחיים שלי".

ובחזרה לתערוכת היחיד בגלריה גורדון. אבו רומי ממשיכה בה את העיסוק בדיוקנאות עצמיים שמלווה אותה כבר תקופה ארוכה. "התחלתי לצייר דיוקנאות עצמיים בשנה ד' בלימודים", היא מספרת, "אחרי שהרבה שנים פחדתי מזה. הייתי צריכה לצייר את עצמי כדי למצוא תשובות לכל מיני שאלות, כסוג של תרפיה".

זהותה של אבו רומי כפלסטינית נוכחת כל הזמן בעבודות, כולל בתערוכה הנוכחית, בה היא מציירת את עצמה בשמלות פלסטיניות מסורתיות שרחוקות מאוד מהלבוש היומיומי שלה. "הבית, המשפחה, האנשים, הזהות – כל אלה מעסיקים אותי מאוד. אנחנו חיים בחברה שהיא מאוד מורכבת ומושפעת ממיליון דברים, ובאמצעות העבודות שלי אני מנסה למצוא את עצמי בתוכה. אני מנסה להבין את המקום של האישה בעולם הזה, ואת האישה באופן כללי - העיסוק בכסות שמסמנת גוף ומסתירה אותו, הצניעות ועוד".

מדוע חלקים מהדיוקנאות צבועים בכתמים לבנים?

"מצחיק. הרבה שאלו אבל זה בדיוק ההיפך - אלה החלקים שאינם צבועים, זה הרישום המקורי שאני עושה לפני שאני מוסיפה את הצבע לציור. הכוונה היא לייצר בציור מתח ודרמה של בנייה מול הריסה, כך שהציור נראה ספק בונה את עצמו וצובע את עצמו וספק מוחק את הצבע".