עסקים במבחן הקורונה, והקשר לקפיטליזם קשוב

משבר הקורונה הגיע בהפתעה, בעוצמה ובקצב שלא אפיין אף לא אחד מן המשברים הכלכליים בהיסטוריה האנושית. הוא הגיח משום מקום וגרם מהיום להיום לשיתוק כלכלי אדיר של המשק העולמי, ובכללו, כמובן, גם של המשק הישראלי.

המגזר העסקי על כל רבדיו נפגע קשה מאוד ממשבר הקורונה. תזרים המזומנים התכווץ באחת, המדינה אמנם נכנסה לעזור במגוון של צעדים, אך כמובן שלא היה בהם כדי לקזז את הפגיעה אלא באופן חלקי בלבד. תחושת חירום מייצרת באופן טבעי תחושת סולידריות בבחינת "כל ישראל ערבים זה לזה", והמגזר העסקי, המתורגל כבר במצבי חירום, נחלץ לעזרה, כמו בעבר, אבל בתנאי פתיחה הרבה יותר גרועים מבעבר.

חנות שנסגרה בת"א בשל משבר הקורונה צילום: אוראל כהן

כאשר מעמידים על המאזניים את היקף הפגיעה במגזר העסקי מצד אחד, ואת היקף הסיוע שהוא הושיט לחברה האזרחית, אני חושב שהוא, ככלל, ראוי לקבל ציון טוב מאוד. מאות חברות נרתמו למאמץ המלחמתי, בתרומות כספיות, בתרומות של שווה כסף, בהתנדבות של העובדים, ועוד. הסיוע לקהילה בימי חירום אלה, נכנס לרוב תחת התחום של האחריות התאגידית שחלק מהחברות העסקיות אימצו, אבל אחריות תאגידית היא רק חלק מאחריות רחבה הרבה יותר, מתפישת עולם רחבה הרבה יותר, ומהתנהלות עסקית טובה ומיטיבה.

באקוסיסטם של החברה העסקית יש מחזיקי עניין שהם הרבה יותר ישירים לחברה ומתממשקים איתה ברמה יומיומית מאשר הקהילה בכללותה. יש את בעלי מניות השליטה, את בעלי המניות מהציבור (במקרה של חברה ציבורית), את העובדים, את הלקוחות, את הספקים, והשאלה היא, איך הארגון העסקי מתנהל מול כל אחד מאלה.

אחת השאלות שמונחות לפתחן של חברות בישראל בימים אלה היא האם לקחת את המענק שהמדינה מציעה להן בגין עובדים שהוציאו לחל"ת והוחזרו לעבודה. שורה של חברות הודיעו שהן מוותרות על המענק, ובכלל אלה גם מיטב דש. אבל, כדי שלוויתור הזה יהיה ערך מעשי ולא רק הצהרתי, המדינה צריכה להקצות את הסכומים ש"התפנו" לטובת מענק לעסקים הבינוניים והקטנים.

המגזר העסקי בישראל איננו נהנה מרמת אמון גבוהה במיוחד, חייב לגלות אחריות בשעה קשה זו ולבטא במהלך הזה סולידריות עם החלקים היותר חלשים בחברה הישראלית שנפגעו באופן הכי קשה במשבר הנוכחי.

זהו בדיוק חלק מתפישת העולם שהביאה להקמת ארגון "קפיטליזם קשוב" בישראל (חל"צ), ביוזמת ד"ר יעל אלמוג זכאי, ושאני משמש כיו"ר שלו. זוהי תפישת עולם שצריכה להיות לה אחיזה במגזר העסקי לא רק בימי חירום, אלא הרבה יותר חשוב, בימים כתיקונם, כדבר שבשגרה. היא נוגעת לדבר הבסיסי ביותר.

כשם שיש אנשים ששואלים עצמם לשם מה הגיעו לעולם, מהו ייעודם האישי, כך חברות צריכות לשאול את עצמן האם כל תכלית קיומן הוא להשיא את רווחיהן, או אולי יש משהו שמעבר לזה. כל חברה עסקית צריכה לקבוע לעצמה את ייעודה, והדרך לממש את הייעוד עוברת דרך מנהיגות קשובה, תרבות ארגונית קשובה ודאגה, תוך שמירת איזונים, לכל מחזיקי העניין שהם חלק מהאקוסיסטם שלה.

מכיוון שמשבר הקורונה עדיין בעיצומו, לא ניתן להעריך איזה חברות עמדו במבחן ההגינות ואלו – לא. העת לסיכום תגיע, ובינתיים יש כבר קהילת חברות עסקיות בישראל שמתנהלות על פי תפישת העולם של קפיטליזם קשוב, מתוך תפיסת הייעוד שלהן ובהסתכלות רחבה ככל האפשר על כמה שיותר ממחזיקי העניין שלהן. ומה לגבי הרווחיות, ישאלו הקוראים? אל דאגה. ב"אורח פלא", ולאורך זמן, היא גדלה.

חברה שמתחשבת בכל מחזיקי העניין שלה, שלא מקדשת את הטווח הקצר וזונחת את האסטרטגיה ארוכת הטווח, סופה שתשביח את ערכה לטווח הארוך גם עבור בעלי מניותיה. התשואות של חברות בעלות מנהיגים קשובים ותרבות ארגונית קשובה עולות לאין ערוך על תשואות של חברות בתחום זהה שאין להן את הד.נ.א. הזה.

צבי סטפק הוא ממייסדי בית ההשקעות מיטב דש