הומור ורומנטיקה: עיבוד חדש ומרהיב ל"אמה"
משהו בטון של הסרט מותיר חלל ענק בלבו, חוץ מהמניפולציות של אמה שפתאום דבקה בהן תחושה של אכזריות ואטימות
”אמה”, העיבוד הקולנועי החדש לספרה של ג’יין אוסטן, היה אחד הסרטים הראשונים שאולפני יוניברסל העבירו מבתי הקולנוע באמריקה אל שירותי הסטרימינג בתשלום עם פרוץ מגיפת הקורונה. בישראל הסרט היה אמור להגיע לקולנוע באפריל, ובמקום זאת הוא מגיע כעת ל־VOD (של yes ,HOT, פרטנר וסלקום) השאלה הראשונה, לפיכך, היא למה בעוד שהפצת הסרטים בבתי הקולנוע נהפכה לאירוע גלובלי סימולטני שבו רוב הסרטים מופצים באותו יום בכל העולם, הקורונה גרמה לכך ששוב נוצרו פערים של חודשים בין מועד הפצתם של סרטים באמריקה לבין הגעתם לישראל?
- הפופקורן עליכם: סרטים מומלצים לראות בטלוויזיה
- טופ גאן, רוקי ומשחקי הרעב: מזכרות מהוליווד ב-6 מיליון דולר יוצאות למכירה פומבית
- ג’ון סטיוארט עם סרט חדש "זה שאין לעמוד בפניו"
אבל “אמה” מגיע אל המסך הקטן בישראל בתזמון מושלם: בדיוק בשבוע שבו העולם מציין יום הולדת 25 ל”קלולס”, סרט הנעורים שכתבה וביימה איימי הקרלינג ב־1995, שהיה גם הוא עיבוד ל”אמה” של אוסטן, גם אם מעט חופשי יותר.
“אמה” החדש, בבימויה של צלמת הסטילס אוטום דה־וויילד, שבגיל 49 מבצעת כאן את עבודת הבימוי הקולנועית הראשונה שלה, בעיקר מזכיר איזו עבודת עיבוד מבריקה עשתה הקרלינג, כשהעבירה את עלילת הספר מאנגליה של המאה ה־18 לתיכון בבברלי הילס של המאה ה־20.
ב־25 השנים האלה “אמה” חזרה לחיינו שלוש פעמים: בפעם הראשונה עם אליסיה סילברסטון (בתפקיד שר, בת דמותה של אמה), ואז גווינת פאלטרו (בגרסה הסימפטית שביים דאגלס מקגראת) וכעת עם אניה טיילור־ג’וי. שלוש הגרסאות האלה מציגות את המנעד הסגנוני והז’אנרי הרחב שאפשר לפרוש עליו את הסיפור הזה, שעל פניו הוא גם קומדיה רומנטית מתקתקה, אבל גם טקסט שאומר באופן עקיף ולא מחייב דבר או שניים על פערי מעמדות ועל פריבילגיה מולדת.
אמה וודהאוס היא אשה צעירה ומפונקת שגדלה בבית עשיר ללא אם - עם אביה ועם המטפלת האישית שלה, שבתחילת הסרט עוזבת את בית משפחת וודהאוס כדי להתחתן. לאמה יש נטייה להתערב בחיים של אחרים ולנסות לנהל אותם, ובעיקר לנסות לשדך בין אנשים. כשהכומר הקהילתי מביע את אהבתו לאמה היא בתמורה מנסה לשדך אותו למטפלת הצעירה והחדשה שלה, והיא בכלל מאוהבת במישהו אחר. כצפוי, העניינים הולכים ומסתבכים אבל לבסוף מסתדרים.
העובדה שאוטום דה־וויילד מגיעה לבימוי סרטה הראשון מעולם האמנות החזותית לא רק מורגשת אלא היא הדבר הטוב ביותר בו. הסרט הזה מרהיב לצפייה. אם אכן יתקיים בשנה הבאה טקס אוסקרים בחודש אפריל, קל לנבא ש”אמה” יהיה מועמד לאוסקרים על עיצוב התלבושות ועיצוב התפאורה, ואולי אף יזכה באחד מהם. למראה הסרט התחושה היא שדה־וויילד הגיעה אל הסרט עם מחשבה אחת בראש: “איך ווס אנדרסון היה עושה את זה?” כי קשה להתחמק מהתחושה שהסרט הזה נראה כמו ג’יין אוסטן בסגנון אנדרסון, עם עיצוב הפריימים המוקצן ונימת הדיבור היבשה במתכוון והתחושה האירונית שאנחנו צופים בדמויות שלא מודעות לכך שהן משתתפות בקומדיה (ובזכות המוזיקה של איזובל וואלר־ברידג’, אחותה של פיבי וואלר־ברידג’, יוצרת “פליבג”, גם קצת נשמעת כמו סרט של ווס אנדרסון).
אולם ההשוואה הזאת לא מחמיאה לא לאנדרסון ולא לאוסטן. משהו בסיסי ועיקרי חסר בסרט הזה - חוש הומור, למשל. הסיטואציות אמנם משעשעות, אבל משהו בטון של הסרט מותיר חלל ענק בלבו, חוץ מהמניפולציות של אמה שפתאום דבק בהן תחושה של אכזריות ואטימות, אין בסרט הזה לא רומנטיקה ולא קומדיה.
ביל ניי, המגלם את אביה של אמה, הוא השחקן היחיד בסרט שמצליח לקלוע בול לדמות מצחיקה בלי שתהיה נלעגת. “אמה” הוא סרט מבלבל - ההשקעה העיצובית שבו מרהיבה ועושה חשק עצום לאהוב אותו אבל עם ליהוק אנמי וחוסר מיקוד תסריטאי, התחושה היא שאנחנו צופים ב”אמה”, גרסת מוזיאון השעווה.