הכנסת הוכיחה אתמול שהיא לא חותמת גומי של הממשלה

הכנסת הוכיחה אתמול לציבור כי היא איננה אסקופה נדרסת. ההיפך הנכון: על אף הלחץ הרב שהופעל עליה על-ידי הממשלה, הכנסת לא היססה לבקר את הרשות המבצעת. הדברים הם בבחינת מושכלות ראשונים. כל פרח משפטים יודע זאת. קל וחומר הם פני הדברים כאשר הכנסת נדרשת לבקר, בדיעבד, החלטות שהתקבלו על-ידי הממשלה ופוגעות פגיעה קשה בזכויות הפרט, החלטות שעל-פי סדר הדברים התקין ראוי היה שהיו מתקבלות על-ידי הכנסת מלכתחילה ולא על-ידי הרשות המבצעת.

אין לכחד: הכנסת הסכימה בחקיקה, בחסות מצב החירום שאליו נקלענו בעקבות נגיף הקורונה, לבקר את הממשלה בדיעבד ולא לקבל בעצמה מלכתחילה החלטות הפוגעות פגיעה קשה בזכויות הפרט. אולם דומה שעם האוכל בא התאבון ותאבונה של הממשלה לא יודע שובע.

את הצוהר הקטן שנפתח לממשלה בחסות נגיף הקורונה - צוהר שממילא פוגע במערכת הבלמים האיזונים בין הרשויות - ביקשה הממשלה להפוך לחלל שירוקן מתוכן את תפקיד הכנסת. אז זהו, שלא. אתמול הבהירה הכנסת לממשלה, בשער בת רבים, שיש גבול לכל תעלול. ועדת הקורונה של הכנסת איננה חותמת גומי, שלא לומר עבד נרצע של הממשלה.

מה שהעלה את חמתה של הממשלה הוא שמפגן העצמאות של הכנסת בוצע בהנהגת ח"כ יפעת שאשא ביטון, חברת כנסת מטעם הליכוד. אכן, הדילמות הניצבות לפתחו של חבר כנסת, בהיותו אישיות דו-מהותית, הן מורכבות. כנבחר ציבור עליו לאזן בין שלוש חובות אמון שונות: חובת האמון כלפי הסיעה; חובת האמון כלפי הציבור וחובת האמון כלפי מצפונו. כיצד יאזן בין מחויבותו החיצונית לפעול בהתאם לצו מפלגתו לבין מחויבותו הפנימית למימוש היבטיו הפרטיים?

ח"כ יפעת שאשא ביטון, יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת צילום: ערוץ הכנסת

לא ניתן להפריז בחשיבותן של המפלגות בדמוקרטיה המודרנית. בסופו של יום, מפלגות הן הגורם המתווך בין הציבור לבין נבחריו. אין ייצוג בכנסת ללא מפלגות. דווקא בשל כך, ניתן אולי להצדיק, ולו ברמה התיאורטית, את הפרקטיקה הנוהגת לפיה הצבעה בהתאם למצפונו של חבר כנסת, הנוגדת את עמדת הסיעה והקואליציה, עלולה להוביל להשלכות מרחיקות לכת בדמות סנקציות שיושתו עליו. יחד עם זאת, סנקציות אלו, העלולות למנוע מחבר הכנסת ה"סורר" לבצע את תפקידו כמחוקק לתקופה מסוימת, מהוות אפקט מצנן שימנע ממנו לפעול בהתאם למצפונו, ולעתים, כאשר הוא מכהן כיו"ר ועדה, אף למנוע ממנו לפקח על עבודת הממשלה.

לצד זאת, ההצדקות התיאורטיות והמעשיות העומדות בבסיס החובה לפעול בהתאם למשמעת הסיעתית הקואליציונית, ידועות: אם כל ח"כ יהיה סוברני לפעול בכל עניין כאוות נפשו, הסיעות לא תוכלנה לממש את הבטחותיהן לבוחרים. תוצאה זו עלולה לפגוע בעקרון הדמוקרטי ולסכל את רצון הבוחר. זאת ועוד: חבר הכנסת הבודד לא נבחר בבחירות ישירות על-ידי העם. העם מעניק למפלגות, הפועלות באמצעות חברי הכנסת, את הכוח לפעול עבורו. לכן, יש טעם לפגם אם חבר כנסת בודד יסטה מהתחייבויות המפלגה שפורסמו טרם הבחירות, רק משום שהן אינן עולות בקנה אחד עם מצפונו. תוצאה זו עלולה ליצור כאוס חקיקתי שימנע מהכנסת ומהממשלה לפעול באופן תקין. מסקנה: למרות שאין חיוב משפטי המחייב את חבר הכנסת לפעול לפי רצון בוחריו, חובה עליו לפעול על פי הקו המפלגתי.

ועדת הקורונה. דיון סוער אתמול ברשות המחוקקת צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

אלא שלא ניתן להפריז בפגיעה הקשה בחופש המצפון של חברי הכנסת ובגירעון הדמוקרטי הכרוך באפקט המצנן כתוצאה מהשתת הסנקציות. בסופו של יום, העם בחר בנבחריו על-מנת שידונו לעומק בדברים, ישוחחו ביניהם, יחליפו דעות, יתווכחו ולא יהיו מקובעים להבטחות בחירות קולקטיביות, וודאי כשמדובר בתקופת חירום שאותה אף מצע מפלגתי לא צפה. לא בכדי קרוי בית הנבחרים פרלמנט PARLER מלשון "לדבר".

השתת סנקציות קשות על ח"כ הפועל בניגוד למשמעת הסיעתית וקואליציונית הופכת, למעשה, את חברי הכנסת לפיונים על לוח השחמט ומאיינת את פעילותם הפרלמנטרית. מכאן נובעת חשיבות ההגנה על הצבעה בהתאם למצפונו של חבר הכנסת, לעתים גם במחיר של פגיעה במשמעת הקואליציונית.

כיצד, אפוא, נאזן בין חובת האמון אותה חב חברי הכנסת למפלגתו לבין רצונו להגשים את מצפונו?

לדעתי, הדרך הנאותה לאזן בין חובת האמון של ח"כ כלפי המפלגה לבין חובת האמון שלו כלפי מצפונו וכלפי הציבור היא באמצעות הקמת מנגנון - העשוי להיות פנימי או חיצוני - שתפקידו יהיה לאשר את הסנקציות שראשי הסיעה והקואליציה יבקשו להשית על חבר הכנסת הבודד. תכליתו של מנגנון זה תהא להבטיח שהפגיעה בחבר הכנסת שפעל בניגוד למשמעת הקואליציונית תהא לתכלית ראויה ומידתית. למנגנון זה - בין אם יהיה פנימי ובין אם יהיה חיצוני - יתרונות וחסרונות שקצרה היריעה לפרטם ברשימה קצרה זו.

מכל מקום, עד שהכנסת תיאות להקים מנגנון שיבטיח שהסנקציות המושתות על חברי הכנסת כתוצאה מהפרת המשמעת הסיעתית וקואליציונית תהיינה מידתיות, לא נותר לנו, האזרחים, אלא לשבח את חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שבנוסף לעובדה שמימשה את זכותה כח"כ להצביע לפי צו מצפונה, מימשה גם את הזכות והחובה של יו"ר וועדה לקיים פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי על ממשלה. בכך השיבה ח"כ ביטון את כבודה של הרשות המחוקקת.

אסף הראל הוא ד"ר למשפטים, לשעבר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, מרצה במרכז האקדמי פרס ומחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים"