מקבת צד פוקימונים: על המחזה "Sleep No More"

יש שיתופי פעולה מפתיעים ויש שיתופי פעולה מהסוג שקשה אפילו לדמיין את שני הצדדים בחדר אחד. זו התחושה שעולה מהחיבור הבלתי סביר בין פאנצ’דראנק (Punchdrunk), התיאטרון הניו־יורקי האמון על ההפקה המפורסמת של “Sleep No More”, לבין Niantic, חברת הגיימינג שאחראית ללהיט הענק מלפני כמה שנים “פוקימון גו”, המשחק שהוציא ב־2016 כ־500 מיליון שחקנים לרחובות העולם כדי לצוד פוקימונים ברחוב.

קשה לדמיין מה שיתוף פעולה בין שני גופים כאלה יכול להוליד. “Sleep No More” הוא מחזה אילם ברובו המבוסס על “מקבת” באווירת פילם נואר המתקיים בחמש קומות של בית מלון ובו קהל הצופים מוזמן לנוע בחופשיות, בעודם חובשים מסכות לבנות אטומות ומקנים לכל העניין אווירת אימה מלודרמטית. וניאנטיק הוציאה מיליוני ילדים לשוטט בעולם של פוקימון (ובהמשך גם בעולם של הארי פוטר).

אבל בבסיס שניהם נסמכים על אותו עיקרון של AR (מציאות רבודה): סוד ההצלחה של “פוקימון גו” היה באינטראקציה בין מצלמת הטלפון לבין הסביבה האמיתית של המשתמש, מה שהפך את הרחובות לזירה של משחק מחשב. המחזה עושה אותו הדבר, רק בלי טכנולוגיה, כבר 20 שנה: הרובד שהם מניחים על המציאות הוא תפאורה ושחקנים, ולתוכו הם משחררים את הצופים.

מתוך המופע Sleep No More

“אני כבר מזמן מתעניין בפוטנציאל של מכניקת משחק”, אמר למגזין “Wired” המנהל האמנותי של פאנצ’דראנק, פליקס בארט. “תמיד ידעתי שאם לצופים תהיה אפשרות אמיתית לבחור את השטח שבו יסיירו, הם יוכלו להיות הגיבורים של המשחק החי שלהם, של הסרט החי שלהם”. כלומר, לשחרר צופים להסתובב במלון של חמש קומות זה נחמד, אבל בעזרת מה שניאנטיק יכולים ללמד אותם על להפוך את כל העולם לזירת משחק אחת גדולה — הם יכולים לעשות את הצעד הבא בחזון האמנותי שלהם. פאנצ’דראנק וניאנטיק אמנם שומרים על חשאיות בכל הנוגע לפרויקט המשותף, אך מהמעט שניתן לחלץ מהראיונות עם היוצרים, אפשר להבין כי מדובר באיזשהו סוג של משחק “חפש את המטמון”.

עדיין לא ברור איך, אם בכלל, פאנצ’דראנק־ניאנטיק יבחרו להתאים את עצמם לתקופת הקורונה לפרויקט שלהם, אשר ברמה הטכנית הוא נופל לקטגוריה של משחקים, אם כי לא במובן המקובל שעליו אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על משחקי מחשב, ועדיין אין תאריך יציאה רשמי, ואי אפשר לדעת מה יהיו ההנחיות ביחס להסתובבות חופשית בחוץ עד אז. אבל בפרספקטיבה רחבה יותר, יכול מאוד להיות שדווקא הטכנולוגיה של מציאות רבודה תהיה משב הרוח הרענן שעולם התיאטרון אפילו לא יודע שהוא מחכה לו.

בעולם נעשים צעדים ראשונים בכיוון, וגם בישראל תיאטרון גשר בשיתוף עם החברה ARShow חילק משקפי מציאות רבודה לצופי הצגת הילדים “גוליבר”, שהוסיפו אובייקטים תלת־ממדיים. אפשרות ה־AR יכולה להפוך לתשובה חד־משמעית למשהו שהצגת תיאטרון יכולה לעשות ובידור ביתי לא — שימוש בעזרים דיגיטליים שירחיבו את ההצגה, לא רק מבחינה חזותית אלא גם, בעתיד, מבחינה סיפורית, באופן שהוא ייחודי לחלל שההצגה תעלה בו. כשעולם התרבות יתאושש, שאלת הערך המוסף של לצאת לתיאטרון תעלה שוב — וייתכן שכאן גלומה התשובה.