מענקים במחשכים: החוצפה לא יצאה לחל"ת

הישראלים, כעם, ידועים בחוצפתם. למעשה, החוצפה הישראלית הפכה כבר מזמן למעין נכס תרבותי ואפילו למקור גאווה, שמקבל רוח גבית משלל מור”קים של יזמי טכנולוגיה שמספרים איך רק בזכות החוצפה הצליחו להציג פיצ’ מול קרן הון סיכון גדולה שהשקיעה בסטארט־אפ שלהם בדרך לאקזיט. אם החברה הישראלית היתה חברה ציבורית, היא ככל הנראה היתה מסווגת את החוצפה הישראלית תחת סעיף "מוניטין" או ממהרת לרשום עליה פטנט.

מצבי קיצון מאפשרים במקרים רבים לחשוף את מבני העומק של הפרט ושל החברה, והם נוטים להציף על פני השטח חוזקות וחולשות. המשבר הכלכלי הנוכחי שנוצר ממגיפת הקורונה שגבתה את חייהם של רבים כל כך ברחבי העולם, וממשיכה להתפשט כעת גם בישראל, הציפה אל פני השטח חוצפות ממינים ומסוגים שונים. הראל ויזל, מנכ"ל חברת האופנה פוקס ואחד מבעלי השליטה, חולל מהומה ציבורית גדולה כשהחליט למשוך דיבידנד של כמעט 50 מיליון שקל מהחברה, זמן קצר לאחר שנודע כי פוקס זכאית למענק של עד 18 מיליון שקל מהמדינה רק כדי להחזיר את עובדיה מחל"ת. ויזל לא צפה את עוצמת הביקורת הציבורית ומיהר לוותר על המענק, כדי להישאר עם הדיבידנד שנכנס לכיסו הפרטי, במהלך שעל הדרך אף מצמצם את המחוייבות שלו לעובדים. כעת, בעקבות ביקורת חריפה מצד חלק מבעלי המניות שאף מאיימים בתביעה בשל הנזק שנגרם לפוקס, הוא שוקל לוותר גם על הדיבידנד .

אבל ויזל הוא רק דוגמה אחת. יש עוד סוגים רבים של חוצפה ישראלית, שלאו דווקא מקבלים את אותה תשומת הלב. בימים האחרונים פנה "כלכליסט" אל שלל חברות במשק, בעיקר לגדולות שבהן שמעסיקות עובדים רבים או נסחרות בשווי שוק גבוה, על מנת לקבל תמונת מצב עדכנית. לשם כך החברות התבקשו לענות על מספר שאלות פשוטות: כמה עובדים פוטרו, כמה עובדים הוצאו לחל"ת, כמה עובדים חזרו מחל”ת, מה היקף המענקים שהן זכאיות לקבל מהמדינה עבור אותם עובדים ואם הן מתכוונות לוותר על המענקים האלו.

נתי סיידוף, דנה עזריאלי, רונן בראל צילומים: עמית שעל, אוראל כהן, יובל חן

חברות רבות מתחומי פעילות שונים שיתפו פעולה בשמחה, גם אם הנתונים לאו דווקא החמיאו להן. בין החברות האלו ניתן למנות את חברת התקשורת בזק, את חברות הביטוח הראל, כלל ביטוח, הפניקס ומנורה, חברת האנרגיה דור אלון, אלביט, ישראכרט וישנן עוד ברשימה.

גם הציבור בעל הבית

פרשת הדיבידנדים בעלת מניות נוספת מאיימת לתבוע את קבוצת פוקס בעלת המניות הפרטית מבקשת שביהמ"ש יורה על גילוי פרוטוקולים של דירקטוריון החברה וועדותיו, הנוגעים לקבלת המענק מהמדינה בשל נזקי הקורונה. אתמול שלחה לפוקס בעלת מניות אחרת, לייטקום ישראל, התרעה לפני תביעה בשל אותה פרשה אורנה יפת לכתבה המלאה 

אך ישנן חברות שסירבו להגיב. במילים אחרות, הן לא חושבות שהן צריכות למסור לציבור מידע אודות הכספים שהן זכאיות לקבל על חשבון משלם המסים. וגם זו חוצפה. וכשמדובר בחברות ציבוריות, זו חוצפה כפולה ומכופלת מהסיבה הפשוטה שהציבור הוא זה שעומד בשני צדי המתרס. הוא גם מי שמקבל את המענק מהמדינה, בכובעו כבעל מניות, וגם מי שמעניק אותו, בכובעו כמשלם מסים.

אייל בן סימון צילום: פאביאן קולדורף

חברות ציבוריות כשמן כן הן — ציבוריות. כלומר, הציבור הוא שותף משמעותי בהן, וכשאין בהן גרעין שליטה, הציבור, באמצעות כספי הפנסיה שלו, הוא גם בעל הבית. כשחברות כאלו, שעל בסיס יומי נהנות מכספים של הציבור — בין אם בדמות גיוסי הון באמצעות הנפקות מניות או אג"ח שבהן משתתפים הגופים המוסדיים שמנהלים את כספי החיסכון של הציבור, ובין אם באמצעות נטילת אשראי בנקאי, שמוענק, בין היתר, מהפיקדונות של הציבור — מסרבות לחשוף כמה כסף יקבלו מהמדינה, כלומר מכספי משלם המסים, עבור החזרת עובדים לעבודה, זו ההגדרה של חוצפה.

עם החברות האלו נמנות שיכון ובינוי שבשליטת נתי סיידוף, קבוצת אשטרום, אלקטרה צריכה ואלקטרה נדל"ן שבשליטת משפחת זלקינד וקבוצת עזריאלי שבשליטת משפחת עזריאלי. בכל החברות האלו, הציבור מחזיק נתח נכבד של מניות.

יש אפילו קוד אתי

המקרה של עזריאלי נוגע אפילו במחוזות האבסורד. באתר החברה מתנוסס חזון החברה וכן קוד אתי. בחזון החברה נכתב כי "על מנת להמשיך ולהפיק ערך עבור בעלי המניות של הקבוצה, תמשיך קבוצת עזריאלי לנהוג על פי סטנדרטים גבוהים של ממשל תאגידי ושקיפות מלאה". נדמה שהמושג של החברה אודות שקיפות מלאה הוא מעורפל במיוחד, והדבר דוקר עוד יותר את העין כשזוכרים שעל בעלי מניות של הקבוצה נמנים רבים מאזרחי ישראל שאינם חברים במשפחת עזריאלי, בעלת השליטה.

להגנתה יכולה עזריאלי לומר, כמו כל חברה אחרת ברשימה הזו, שלא חלה עליה החובה למסור את הנתונים האלו או לתת עליהם דין וחשבון לציבור, בוודאי שלא לפני פרסום הדו"חות הרבעוניים, שבמסגרתם החברות מוסרות דיווחים נרחבים יותר, לפחות באופן יחסי.

זה כמובן נכון, אך נדמה כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הקוד האתי של החברה שבו נכתב כי "יושרה, הגינות והתנהלות עסקית אתית הם ערכי היסוד בקבוצת עזריאלי. (...) הקוד האתי מאגד את אמות המידה, המוסר והקשרים בין חברים לעבודה, היחסים עם לקוחות והספקים, התרומה לקהילה והאחריות החברתית והסביבתית. הקוד האתי נועד להשריש, לבסס ולחזק נורמות התנהגות, בכל הנוגע לקיום הוראות הדין, נהלי הקבוצה וכללי התנהגות אחרים בקרב העובדים. קוד זה אינו מסתפק בקיום הוראות הדין גרידא, אלא אף כולל נורמות רחבות יותר של התנהלות. (..) הקוד משמש מצפן להתנהלות נכונה".

אתיקה היא דבר שהפרט, הכלל או הגוף מחילים על עצמם וייחודה בכך שהיא תקפה גם במצבים נעימים פחות. אם מאפסנים אותה במגירה ברגע שמתגלה אי־נוחות קלה, היא לא שווה את הנייר שעליו היא כתובה, גם אם מדובר בגיליון אלקטרוני.

זכות מוסרית

עזריאלי, והחברות האחרות ברשימה, הן סימפטום לדבר מה משמעותי יותר ומושרש. בשל סיבות רבות, חלקן היסטוריות, בעלי שליטה בחברות ציבוריות נוטים לעיתים לשכוח שיש להם שותף בדמות הציבור. מבחינת חלק מהם, אחזקה בכמות מסוימת של מניות שמעניקה להם את השליטה בחברה, הופכת את החברה לנכס פרטי לחלוטין, מכך נגזר הלך הרוח שלפיו לא חייבים לשתף את הציבור במה שלא רוצים אם החוק לא מחייב. אך זהו לא המצב במקרה הנוכחי. במקרה הנוכחי לציבור יש זכות מוסרית מלאה לדעת, גם אם החוק או הרגולטור לא הורו במפורש. שכן הוא גם שותף בחברות וגם מממן את אותם מענקים.