למה אסור לסגור שוב את המשק ואת מערכת החינוך

הרבה טעויות כלכליות וחברותית קשות נעשו בגל הראשון של הקורונה. בראשן ההחלטות לסגור כליל את המשק ומערכת החינוך וההחלטה להוציא את העובדים לחל"ת במקום לשלם למעסיקים כדי שימשיכו להעסיק אותם. התוצאה של זה היא שיותר משלושה חודשים אחרי סגירת המשק יש עדיין כ-800 אלף מובטלים וצונאמי של עוני ומצוקה עומד לשטוף אותנו.  

נראה שלממשלה היה נוח במהלך הגל הראשון של המגיפה לתת להנחיות משרד הבריאות לנהל את המדינה. זאת, במקום לקחת אחריות ולקבוע מה מדינה יכולה להרשות לעצמה לסגור ומה לא. כך נוהגות מדינות כל הזמן. הן לא סוגרות את התחבורה בגלל תאונות הדרכים. הן גם לא סוגרות את בתי החולים, כיוון ש-5,000 איש מתים בהם מדי שנה מזיהומים. 

תל אביב תחת הסגר

קשה לחזות את הנזקים הכלכליים העצומים של גל הקורונה השני. סביר שעסקים ומעסיקים רבים פשוט יקרסו. אי אפשר להתעלם מהאזהרות שמפרסם שירות התעסוקה כל הזמן – ככל שעובדים מובטלים יותר זמן הסיכויים שלהם לחזור ולמצוא עבודה קטנים יותר.

לכן בגל הנוכחי צריך להיות ברור מראש שלא הורסים את מה שנשאר מהמשק. זה אומר שצריך להמשיך בסגרים ממוקדים אבל בשום אופן לא לסגור שוב את המדינה. זה אומר שיכול להיות שיהיה צריך לסגור שוב פעולות המפגישות אנשים רבים, כמו הצגות, שמחות ותפילות (ולפצות כראוי את בעלי העסקים הנפגעים). וזה אומר שמעונות היום, גני הילדים והכיתות הנמוכות (או הקייטנות) אולי יחזרו ללימודים בקפסולות אבל אסור בשום פנים ואופן לסגור אותם.

כלל לא ברור שהקורונה היא המגפה הקשה ביותר שישראל סובלת ממנה היום ולא האבטלה וסכנת העוני. ברור שאסור לתת שוב עדיפות מוחלטת לסכנה הבריאותית על פני הסכנה החברתית. העוני והמצוקה הורסים חיים לא פחות ואולי הרבה יותר.