זרות ברכבת: מותחן פסיכולוגי חדש ב-HOT

"לאבד את אליס", סדרה חדשה של HOT, היא מותחן פסיכולוגי ויצירה יוצאת דופן שהיא מחווה יפהפייה לקולנוע בכלל ולפילם נואר בפרט. היא אמנם דוברת עברית, מצולמת במקום שאם מתאמצים נראה כישראל, עם שחקנים ישראלים, אבל היא מתרחשת כל כולה בעולם דימויי הקולנוע, עם שמות כמו אליס, סופי ודויד, שנוסעים ונפגשים ברכבת מרווחת, גרים בבית פרטי גדול עם קירות מזכוכית, שעוטף אותו אור כחלחל קצת סקנדינבי, במקום הצהוב הקופח המקומי. היא נעה בין מציאות להזיה,, והיא כל כולה מחוות לדימויים קולנועיים וטלוויזיוניים. שם היא נולדה, משם היא מוכרת לנו ומשם היא ממריאה.

הסצנה הראשונה, המנותקת מההתפתחות הליניארית של הסדרה, מתחילה בציטוט ישיר מ"הניצוץ" של סטנלי קיובריק. מהרגע הראשון מסמלת לנו היוצרת סיגל אבין ("האקסית המיתולוגית", "בלתי הפיך"), כי אנחנו בזירה של חרדה. אחר כך חוזרים לעולם עכשווי עם ניחוח היצ'קוקי, למפגש של זרות ברכבת בין אליס גינור (איילת זורר) שהיא במאית קולנוע לבין סופי מרציאנו (ליהי קורנובסקי), מעריצה שלה.

איילת זורר מתוך "לאבד את אליס" צילום: דורי מדיה דרסט באדיבות הוט

סופי מרעיפה על אליס מחמאות, ואליס, שנמצאת במשבר מקצועי ואישי, נהנית אבל גם קצת מוטרדת מהתחושה שתהילתה בעברה. היא נאלצת להתמודד עם זה שכיום היא מביימת פרסומות ליוגורט.

בעלה, דויד (גל תורן), הוא שחקן, שחיי המשפחה לא פגעו כלל בהתפתחותו המקצועית. להפך, כמו שאומרת אמו (חלי גולדנברג) המתערבת תמיד, “הוא רק משתבח עם השנים”.

בנסיעה ברכבת סופי מספרת למושא הערצתה, המבוגרת ממנה, כי כתבה על אחד מסרטיה עבודה מאוד מדוקדקת. וככה על הדרך היא גם מספרת לה שכבר העבירה לבעלה של אליס את התסריט שהיא עצמה כתבה והוא גילה בו עניין, “העיף לו את הראש”, היא אומרת. המקריות שבפגישה כבר מוטלת בספק.

אליס קוראת את התסריט, שבעלה העביר לה כדי לקבל את אישורה (כנראה בגלל מידת הארוטיות הרבה הנדרשת ממנו) ומתרגשת ממנו מאוד. היא חושבת שעוצמת הרגשות שבתסריט מלמדת כי האירועים בו חייבים להיות אמיתיים, ובכל מקרה היא רוצה להיות חלק מהפרויקט.

מאותה נסיעת רכבת, החיים של השתיים, ובעצם של השלושה — אליס, סופי ודויד — מתחברים ומשתלבים ומתערבבים, וגם בסדרה, משתלבים קטעים מהתסריט של סופי, או אולי מעברה, ומזה של חיי השלושה במציאות, וקשה לפעמים להפריד בין זה לזה.

ב"לאבד את אליס" יש הרבה יומרה. כל פרק, מתוך השלושה שצפיתי בהם, מתחיל בציטוט של אמן או סופר (לואיז בורז'ואה, ג'יימס מתיו בארי, ואלבר קאמי), אבל היא לא יומרנית — היא מצולמת בקפידה, משוחקת מעולה, ונכתבה בשקדנות.

יש בה גם קלישאות קולנועיות: המוזיקה המניפולטיבית הרועמת המלווה את ההתרחשויות, סצנות עם מסדרונות ארוכים של בית מלון, אשה לבדה בחניון שעקביה נוקשים על רצפת הבטון, אחרת המופיעה בחלון הבית ומקפיצה את הצופים מעורם, וחולדות שמופיעות במערכה הראשונה (וחזיר בר בשנייה) וכמובן יחסי המשיכה־דחייה של שתי הגיבורות והמשולש הרומנטי המתרקם שם. כמו שיומרה היא לא בהכרח יומרנות, כך שימוש בקלישאות אינו בהכרח קלישאה בפני עצמה. "לאבד את אליס" היא סדרה ששואפת גבוה ורחוק וגם מגיעה.