העליון פטר את בעל השליטה לשעבר מאחריות לקריסת פויכטונגר תעשיות

בית המשפט העליון דחה היום (ה') פה אחד את ערעורו של הנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות: החליט כי עזריאל פויכטונגר, לא הפר את חובת ההגינות שלו לחברה בכך שמכר את השליטה בה ב-2001 לקבוצת פלד-גבעוני, שהובילה לקריסתה.

עוד נקבע כי פויכטונגר אף לא הפר את חובותיו כנושא משרה בחברה. בכך אישר העליון את פסיקת מחוז מרכז כי אין להטיל אחריות על בעל שליטה אשר מכר את החברה שבשליטתו לקבוצת משקיעים שהובילה לקריסתה של החברה.

עזריאל פויכטונגר צילום: מאיר פרטוש

פלד-גבעוני הייתה קבוצת משקיעים שפעלה בשוק הישראלי בין השנים 2000-2002. בראש הקבוצה עמדו רפי פלד, שכיהן במגוון תפקידים בכירים בשירות הציבורי (בהם מפכ"ל המשטרה ומנכ"ל חברת החשמל), איש העסקים אריה גבעוני ודוד הבי. איש הכספים של הקבוצה היה טל יגרמן.

מדוע קרסה החברה?

במסגרת "פרשת פלד-גבעוני" רכשה קבוצה של אנשי עסקים אחזקות בכמה חברות ציבוריות ובהן פויכטונגר תעשיות. לצורך הרכישה, נטלו אנשי העסקים הלוואות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים באמצעות חברות פרטיות שהיו בשליטתם. עם רכישת האחזקות בחברות הציבוריות, פעלו אנשי העסקים להעברתם של כספים מתוכן, מבלי שעסקאות אלה לוו בהליכי הדיווח והאישורים הנדרשים על פי דין. בסופו של יום, קרסו מרביתן של החברות הציבוריות ומונו להן מנהלים מיוחדים.

השאלה העיקרית אשר עמדה במוקד הדיון בערעור היא מה תוכנה של חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה המוכר את שליטתו בחברה, ומהו היקף הביקורת השיפוטית אשר תופעל בגין הפרה נטענת של חובה זו. שאלה זו לא נדונה בבית המשפט העליון לעומקה מאז שנת 1984.

ברוב דעות נקבע היום כי האחריות בגין הפרת חובת ההגינות במקרים של מכירה חובלת (מזיקה) תוטל על בעל שליטה אם ידע או עצם עיניו מלדעת על קיומן של נסיבות אשר אדם סביר שהיה יודע על קיומן היה צופה ברמת ודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה.

לצד זאת הובהר כי אין לשלול הטלת אחריות על בעל שליטה אשר לא ידע דבר על הרוכש טרם המכירה ומיאן להרים את ראשו כדי לראות אם בראש התורן מתנוסס דגל אדום. עוד הובהר כי הגם שבמצב הרגיל עילת תביעה בגין מכירה חובלת תהיה מוגבלת למקרים שבהם הפכה החברה לחדלת פירעון, אין לשלול על הסף את האפשרות של תביעה גם במקרה של פגיעה אנושה בחברה אשר לא מגיעה כדי חדלות פירעון.

השופטת דפנה ברק-ארז ציינה, בין היתר, כי אין לשלול הטלת אחריות על בעל שליטה אשר יטען שלא ידע דבר על הרוכש טרם המכירה, הגם שבדיקה בסיסית הייתה עשויה לסייע בעדו לקבל מידע שיכול היה לשפוך אור על הנזקים שעלולים להיגרם לחברה כתוצאה מכך.

השופט אלרון (בדעת מיעוט) ציין כי לגישתו, על בעל שליטה בחברה המוכר את שליטתו אין חובה להידרש לכישוריו העסקיים של הרוכש. כך, במקרים שבהם הרוכש בזז את נכסי החברה, בעל השליטה המקורי לא יחוב בגין כך בהפרת חובת ההגינות שלו כלפי החברה, אלא אם הרוכש התכוון לעשות כן כבר במועד ביצוע העסקה.

על כן, די בכך שלא הוכח שלרוכשים הייתה כוונת זדון לבזוז את נכסי החברה במועד העסקה להעברת השליטה לידיהם, כדי לקבוע כי עזריאל פויכטונגר לא הפר את חובת ההגינות שבה הוא חב כלפי החברה כאשר מכר את שליטתו בה.

שופטי ההרכב היו דפנה ארז ברק, יוסף אלרון ויעל וילנר. את עזריאל פויכטונגר ייצגו בערעור עו"ד שי תמר ממשרד ליפא מאיר ועוה"ד בועז בן צור ואברהם אברהמוף, ממשרד בועז בן צור.