מי מוביל את תחום החינוך?

מי צריך להוביל את החינוך בישראל - השלטון המרכזי או המקומי? עם משבר הקורונה הפך המאבק לגלוי ואגרסיבי. לפני שנים כתב פרופ' אדם ניר בערך כדברים האלה: מרכוז המופעל במדינה במשך שנים ארוכות, כחלק מתרבות שלטונית רחבה, יוצר דפוס המשפיע על הלך הרוח ועל החשיבה, המתבטאים בתוכניות פעולה ובמדיניות שמוגדרות ומיושמות בה.

לדבריו, תרבות זו זוכה לחיזוק באמצעות תהליכי הסוציאליזציה, ומובילה למה שהמחבר מכנה ""מלכודת המרכוזיות". המלכודת מונעת מהרצון ליישב את הסתירה בין הרוח הפלורליסטית המנשבת, המעודדת את הגדלת הגמישות המקומית ואת העצמתם של בתי הספר, לבין הרצון לקיים בהם שליטה, פיקוח ובקרה מרכזית. דבריו של פרופ' ניר היו נכונים עד לאחרונה ממש; עכשיו מתחיל השינוי.

לכאורה משרד החינוך הוא שמוביל את מערכת החינוך. מכל מקום, השר הוא הריבון על פי החוק מ-1953, בעל סמכויות כמעט בלתי מוגבלות וזה ללא שינוי. בשנתיים האחרונות חלה התערערות במעמדו הציבורי, כיוון שלא הייתה ממשלה. אבל הדברים השתבשו באופן מיוחד וקיצוני עם הקורונה. משרד החינוך – שכבר שנים הוא חסר כיוון – היה עתה אובד עצות לגמרי, ולא ידע איזה הנחיות עליו לתת בכדי שמשהו טוב יקרה.

תלמיד בזמן הקורונה לומד מהבית

לעומתו, הרשויות פעלו על פי ההיכרות שלהם את השטח ועל פי השכל הישר. עכשיו משרד החינוך מתברבר פעם נוספת בשאלת המיצ"ב בשנת הלימודים הבאה (תשפ"א), וגם תורן של בחינות הבגרות – כן/לא – עוד יגיע. הביקורת של הרשויות נוקבת, וההובלה של משרד החינוך כבר אינה מובנת מאליה. המשרד מחזיק בידיו עדיין קלף אחד חזק: הבחינות רחבות-ההיקף – מיצ"ב ובגרויות. כוחו של המשרד להחזיק בבחינות הללו הוא הדרישה בחוק, שמחייבת את הסטודנטים המבקשים להתקבל לאוניברסיטה, להגיע עם תעודת בגרות.

גם ארגוני המורים הם גורם בעל עוצמה רבה כלפי המורים, אולי עליהם להוביל? למרבה הצער זה לא אפשרי. הארגונים אינם מעוניינים בהיבטים פדגוגיים של מערכת החינוך; הם עוסקים בשכר ובתנאי עבודה בלבד. הקטטות שלהם על יום יותר או פחות בחופשה מוציאות את דיבתם של המורים רעה ללא הרף. סיבה מרכזית לכך שמעמד מורי ישראל הוא כה ירוד היא תפקודם של ארגוני המורים שלהם. החלטותיהם גרועות והופעותיהם בתקשורת מביישות את המקצוע החיוני – חינוך. אם כך, גם ארגוני המורים אינם בעלי פוטנציאל להוביל.

נוטים לשכוח את הכנסת וכנראה די בצדק. מאז שיו"ר ועדת החינוך היה מיכאל מלכיאור (2006-9), לא יצאה כל הובלה או בשורה מן הוועדה הזאת, אף שתפקידה של הכנסת לחוקק ולסלול את דרכה של המדינה. נראה שיש התלבטות אצל ראשי ועדת החינוך האם יש להם בכלל תפקיד בעיצוב החינוך של ילדי ישראל, והם נוטים לחשוב שלא.

אם כך, נראה שאנחנו הולכים יותר ויותר בכיוון הגורמים הלוקליים. אלו הם הרשויות, בתי הספר וההורים. הקורונה ניפצה כאמור את יחסי הכוחות בין המרכזי למקומי, ובמקום בו משרד החינוך היה אובד עצות, שם הרשויות עם המנהלות/ים ידעו למצוא לעצמם פתרונות מתאימים, חרף ההפרעות מצד הנחיות המשרד.

דברי הכפירה באנשי המשרד והנחיותיו לא נשמעו כה בוטים מעולם קודם. הלוקאליים ראו בהשתאות כיצד ראשי משרד החינוך מכפיפים את עצמם ללא עוררין – וללא שיקול-דעת עצמי – להוראות משרד הבריאות, שהיו לאורך כל הדרך בלתי סבירות, גם לחינוך וגם בכלל. זה לא יכול היה לעבור ללא תגובה: מרידה ונטילת החוק לידיים. ובכל זאת, יש להניח שעד אשר לא יבוטלו המבחנים השונים, ימשיך משרד החינוך לשלוט ביד רמה, אף אם מסוכסכת ומבולבלת, במערכת החינוך הישראלית.