ביביצואלה כבר כאן

לבנימין נתניהו נוח להשוות את ממדי ההדבקה בקורונה בישראל לאלה של מדינות דרום אמריקה ובראשן ברזיל, ולהזהיר שלא נגיע חלילה למצבן, אבל ההשוואה אינה במקומה. מדובר במדינות ענקיות, עם גבולות פתוחים ובלתי מפוקחים, מדינות שאינן מפותחות, שאינן ניצבות בחזית הטכנולוגיה העולמית ומדינות – כמו ברזיל – שנקטו במדיניות של התעלמות מהמגיפה בניגוד מוחלט לישראל. כפי שראש צוות המומחים המייעץ למל"ל, פרופ' אלי וקסמן ממכון ויצמן, היטיב לתאר – הבעיה היא בעיית ניהול. והניהול הוא באחריות ממשלת ישראל על כל 52 שריה וסגני שריה.

בנימין נתניהו צילום: EPA

קל להאשים, קשה לקחת אחריות

להאשים את הציבור זה קל. להתקין 70 תקנות חירום (לעומת 11 תקנות שהותקנו ברגעים הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים שבה היה חשש אמיתי לקיומה של מדינת ישראל) זה קל. למחוק את חירויות הפרט זה קל. להטיל את האחריות על אזרחי ישראל שהפגינו הרבה אורך רוח וסבלנות – גם זה קל. לנהל, לטפל, לעבוד קשה, ולקחת אחריות – זה כבר דבר אחר.

ההשוואה של ישראל למדינות דרום אמריקה מטרידה בהקשר נוסף שנתניהו לא דיבר עליו. כשמסתכלים על ישראל של יוני 2020, אכן ישנם כמה קווי דמיון מטרידים לאמריקה הלטינית, ובראשם הנסיגה מהכללים הדמוקרטיים והטשטוש בהפרדת הרשויות (כאשר הרשות המבצעת תוקפת את הרשות השופטת); והעובדה כי פרנסתם של מיליוני ישראלים, בעקיפין או במישרין, החלה להיות תלויה בחסדי הממשלה והעומד בראשה.

מיני־דיקטטורת הקורונה

התוצאה ידועה: אזרחי ישראל כקבוצה יהיו יותר עניים, פחות עצמאיים, יותר תלותיים וכך קל יותר לתמרן אותם. פחות דמוקרטיה, פחות תקשורת, פחות חירויות, יותר עוני, אי שוויון ומשבר כלכלי, משרתים את נתניהו. למיני־דיקטטורת הקורונה – והעוני ואי השוויון שהקורנה הכלכלית תביא עימה – מתווסף הסיפוח המתוכנן כדי לשפוך עוד דלק של מתיחות ביטחונית לתבערה. זה נקבע מראש בהסכם הקואליציוני - הנושא היחיד שהוסכם על חקיקה לגביו בעוד, במקור, על כל יתר הנושאים הוטל וטו. נדמה שמי שהבטיח שלא תהיה חמאסטאן בעזה, החל להקים "ביביצואלה" צפונית לרצועה.