מתקפת המשובטים

שחקן המגלם שני תפקידים בסרט, ולרוב תאומים, מזוהה עם קומדיות. זה ברור למה. השימוש בשחקן אחד לשני תפקידים מצריך השעיה קיצונית של חוסר האמון של הצופים, ומסיט את העיסוק ביצירה לשחקן, האמור להפגין יכולת וירטואוזית למשחק (שלרוב תוצאותיה מגוחכות). זה קיצוני במודע בקלישאת התאום הרשע באופרות סבון, קיצוני־משומש כשזה חוזר פעמים רבות בתעשיית קולנוע קטנה כמו בימי הבורקס בישראל מ"שני קונילמל” ועד "פעמיים בוסקילה" וקיצוני בריבוע בסרטי אדי מרפי מ"מגלה את אמריקה" ועד "הפרופסור המטורף".

לכן (זהירות ספוילר בפסקה הקרובה) הימצאותו של תאום ב"בשבילי אתם מתים" (Dead To Me), שחזרה החודש לנטפליקס בעונה חדשה, מתיישבת עם המגמה מפעם. קומדיית הפשע הנהדרת הזאת של ליז פלדמן, שמהנה גם בעונתה השנייה, אינה בנויה על אמינות. הכל בה הזוי, מלבד הרגש האמיתי ששתי השחקניות הראשיות (כריסטינה אפלגייט ולינדה קרדליני) מעוררות, והיא גם מודעת לז'אנר שהיא מתקיימת בו. לכן כאשר השחקן ג'יימס מרסדן מופיע בדלתה של ג'ן (אפלגייט), לאחר שהיא רצחה את הדמות שגילם בסוף העונה הקודמת, היא אמנם עומדת להתעלף, אבל ההסבר המתקבל מתיישב עם כללי הסוגה. זהו בן, אחיו התאום של סטיב, מבהירה ג'ודי (קרדליני) בטבעיות. "לא חשבת לספר לי שלסטיב יש אח תאום זהה?" שואלת ג'ן, הרציונלית מבין השתיים. "הוא רק חצי־זהה", מספקת ג'ודי משהו שנראה לה הסבר מתקבל על הדעת להשמטת הפרט הזה.

פנאי מימין: פול ראד מגלם אדם משובט ב לחיות עם עצמך ומארק רפאלו מגלם אחים תאומים בשומר אח צילומים: נטפליקס, באדיבות yes

מה שמעניין וחדש זה שמרסדן מצטרף כעת לשורה של שחקנים בעלי שם, רציניים ודרמטיים ביותר, המגלמים תאומים או שני תפקידים בסדרה, כאילו נגמרו השחקנים בהוליווד. יומיים אחרי שעלתה לאוויר "בשבילי אתם מתים" בנטפליקס עלתה ב־HBO (אצלנו בהוט, יס וסלקום tv) "שומר אחי" (I Know This Much Is True), דרמה רצינית וקשה בכיכובו של מארק ראפלו ("ספוטלייט", "הילדים בסדר").

במיני־סדרה זו, המתרחשת בשנות ה־90, ומבוססת על ספר בעל אותו שם, ראפלו מגלם שני תאומים זהים בשנות ה־40 לחייהם. תומאס הוא גבר כבד גוף הסובל מסכיזופרניה, ומאושפז במוסדות לחולי נפש במשך רוב חייו הבוגרים. אחיו התאום דומיניק, אדם בריא בנפשו ובגופו, מטפל בו כל חייו. בפרק הראשון של הסדרה (שוב ספוילר), בשל מחלתו, תומאס קוטע לעצמו את היד. בהמשך, זאת אחת הדרכים שאנחנו אמורים להבדיל בין התאומים — לאחד שתי ידיים, לשני רק אחת. עוד דרך להבחין ביניהם היא שראפלו השיל מעצמו כמעט 10 ק”ג בין גילום תאום אחד לשני — עוד מהלך מופרז ששחקנים אוהבים להתגאות בו.

העניין עם שחקן אחד שמגלם תאומים הוא שצריך מבוגר אחראי בחדר שידאג כי הליהוק לא יהפוך לגימיק גדול מדי. אבל מה קורה כשהבמאי הוא גם השחקן שמגלם את התאומים כמו שקרה ב"הצמד" (The Deuce), של דייוויד סיימון על תעשיית הפורנו בשנות ה־70 בניו יורק? שם ג'יימס פרנקו גילם את וינסנט ופראנקי, תאומים בוגרים, המעורבים בחיים זה של זה. האחד מחפש חיים יחסית נקיים בניהול בר, והשני נוטה יותר להסתבך וגורר את אחיו לצרות. ג'יימס פרנקו גם ביים כמה מהפרקים של הסדרה, ששודרה ב־HBO, עם התאומים ביחד שזה מתכון לאסון, ובכל זאת, כמו בסדרות של סיימון באופן כללי, זה עובד.

שחקן נוסף שגילם את עצמו פעמיים באחרונה הוא פול ראד ("אנט מן") בדרמה המד"בית "לחיות עם עצמך" (Living With Yourself) בנטפליקס מהסתיו האחרון. שם הוא לא מגלם תאומים אלא אדם שהלך לטיפול מסתורי וחדשני ונולד לו כפיל. אבל כמו עם תאומים, גם במקרה של גילום כפילים, האחד הוא גרסה טובה ומוצלחת יותר מבחינה אנושית מהאחר, מה שמאפשר לשחקנים להפגין מגוון רחב של יכולת משחק, שהאחד הוא סביר ומאופק והשני הוא מוקצן ומוגזם, אבל יש הצדקה להציגו ככזה, והוא מוכיח כי כל זה נמצא אצלו בארסנל. שחקן המגלם כמה תפקידים יכול להיות פתרון טוב לימי הקורונה, שבהם החשש מהידבקות באתרי צילומים גדול, אבל לימים רגילים אולי עדיף להניח קצת למפגן הרהבתני הזה.