אקוורלה: ראש מעל המים
“אקוורלה” הוא סרט מהפנט על כוחם של המים. יותר משהוא מוחה על משבר האקלים הוא נפעם מהטבע
פנאי מתוך אקוורלה צילום: באדיבות yes
הסרט ההיפר־ויזואלי מתחיל באגם קפוא בסיביר. מתברר שתושבי האזור נוסעים במכוניתם בלי חשש על האגם, שמכוסה קרח במשך כשישה חודשים בשנה. אלא שבשל התחממות כדור הארץ תהליך ההפשרה שלו מגיע יותר ויותר מוקדם כל שנה, והמכוניות שנוסעות עליו פשוט צוללות לעתים ללא התראה לתוך מימי האגם הקפואים. רגע לפני שמצלמתו של קוסקובסקי קולטת מכונית אחת נעלמת לתוך האגם תוך כדי נסיעה, הוא מתעד קבוצת אנשים שמחלצת מכונית אחרת, שהנוסעים בה הצליחו להימלט ממנה דרך דלת תא המטען.
בהמשך הוא מצלם מקרוב מדפי קרח שנשברים לתוך האוקיינוס בגרינלנד, מתעד את תנועת הקרחונים מנקודת מבט תת מימית, מצטרף למסע של שייטת על סירת מפרץ במסעה לחצות את האוקיינוס, ומתבונן בהשפעות של סופות ושטפונות על ערים ושכונות. קוסקובסקי עובר בין מצבי הצבירה השונים של המים: מוצק, נוזל וגז ולא רק מציג את ההתנהגות שלהם כשהם רגועים וכשהם סוערים (ואת העובדה שהם קטלניים בכל מצב), אלא גם מקדיש תשומת לב לאופן שבו הם נשמעים, מתברר שלא רק גלים וגשמים, גם קרח זה דבר רועש.
הביקורות שנכתבו עליו כמובן רואות בו סרט על מצב חירום אקולוגי: קרח שנמס מהר מדי, קרחונים שהולכים ונעלמים. זו לא פרשנות מופרכת, אבל סרטו של קוסקובסקי נטול כל מלל, ולכן כל קריאה היא בראשם של הצופים. מול האופציה שרואה בסרט כמייצג את הטבע כקורבן של מעשי ידי האדם, אפשר לדמיין אותו גם כמו הסרטים שעושה ורנר הרצוג — על אפסיות האדם מול עוצמת הטבע. ואכן, נדמה שקוסקובסקי משתאה לנוכח איתני הטבע ולא מרחם עליו.
כשיוריס איוונס, אחד הדוקומנטריסטים הגדולים של המאה ה־20, עשה סרטים על גשם ורוח ראינו בהם התבוננות אבסטרקטית של יוצר גאון, שיכול לתעד אפילו רוח. קוסקובסקי נמצא בליגה הזאת, כמי שעושה סרט טבע שלפעמים נראה כמו תמונה סטטית ולרגעים כמו סרט הרפתקאות עצום ממדים. ויותר משהסרט גורם לנו לחשוב על הטבע, הוא גורם לנו להתפעל מצוות הצילום שחרף את נפשו כדי ללכוד את הצילומים האלה. בתקופה אחרת, זה היה הופך לסרט פולחן וללהיט בבתי הקולנוע בארץ.
