הבמאית של הסרט על אורון ירדן: "פתאום בבועת התמימות צצה מפלצת"

בסדרת המתח "תיק נעדר", שמשודרת עכשיו בשנית בערוץ 12, מסביר הבלש אברהם אברהם מדוע אין ספרי וסדרות בלשים בעברית. "כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. פשוט אין אצלנו מסתורין", הוא אומר את זה כדי להרגיע אם שחוששת כי בנה נחטף. "הסיכוי שלבן שלך קרה משהו הוא נמוך מאוד", הוא מסכם. קשה היה שלא לחשוב על האמירה הזאת, ועל מופרכותה, בזמן הצפייה בסרט התיעודי החדש "קץ התמימות: סיפור חטיפתו ורציחתו של הילד אורון ירדן", על המקרה האמיתי שקרה ב־1980, שהחריב משפחה, טלטל מדינה שלמה והוכיח כבר אז לרבים, שאכן לא האמינו בזה, כי גם כאן יש "פשעים כאלה".

הסרט הוא הראשון בסדרת סרטי "קצה חוט", של היוצרות הדר קליינמן צדוק ותמנע גולדשטיין חטב, על מקרי רצח אמיתיים בישראל, שישודרו בכאן 11 מהיום. הוא לוקח את הצופים ליום שבו יצא הילד בן ה־8 באופניים עם הכלב מביתו בסביון למרכז המסחרי, ומשם נחטף על ידי גבר לבוש מדים, ולא חזר לביתו. הסרט מגולל את אירועי החודש שאחר כך, שכללו דרישת כופר של החוטף, ניסיונות המשטרה למצוא אותו, תחינה טלוויזיונית של אמו להשיב לה את בנה, החלטה של השוטרים להיענות לבקשת הכופר, מארב שכשל, רצח הילד ולבסוף מציאת הרוצח — צבי גור.

תיאורו של אורון ירדן בתיק המשטרה. צילום רפרודוקציה: שולי וולצר

הסרט מציין עד כמה היה המקרה הפרטי המחריד הזה לפצע כולל, אבל צריך היה כנראה לגדול בתקופה שזה קרה כדי להבין עד כמה היו החטיפה והרצח של הילד קו פרשת המים. היה אז ערוץ 1, מקור המידע הטלוויזיוני היחיד שממנו כולם התעדכנו ביחד על הנעשה, ראו את משפחתו של הילד, תמונות שלו, וקיבלו דיווחים תכופים על הנעשה. בכלל, ההנחה הרווחת היתה שבישראל ילדים יכולים להסתובב בביטחון מוחלט. אין אצלנו שטנים מבפנים. אלה דברים שקורים רק באמריקה (או בבריטניה או בפורטוגל, דוגמת המקרה של מדלן מקאן), וגם אז אולי רק בסרטים.

חטיפה של ילד סמוך לביתו, על ידי אדם ממוצע, ועוד לובש מדי צה"ל, אב לילדים בעצמו שהוא מורה לציור, הכניסה לתודעה חרדה חדשה. העובדה שאותו האיש גם המשיך לדרוש כופר מאמו של הילד לאחר שכבר הרג אותו, היתה מהחומרים שמהם עשויים סיוטים.

בסרט מתראיינת אחותו של אורון, ליאורה ירדן (אחיו שחי בשוויץ לא מרואיין), חברי ילדות וכמה מהשוטרים שחקרו אז את המקרה, שניכר כי צילק גם אותם. בראיון עם יוצרות הסדרה הן מספרות כי ההחלטה לעשות סרט על אורון ירדן, שכעת מלאו 40 שנה למותו, נבעה, בין היתר, מהרצון לתעד מקרה ששינה תפיסת עולם לאומית. "קודם לכן היתה תחושה של תמימות בבועות הבורגניות. בוודאי במקום כמו סביון. לא דאגו מדברים כאלה. ובתוך זה צצה מפלצת. מישהו שהיה מלח הארץ, לכאורה. אב לילדים, שבזמן החטיפה לימד ילדים ציור", אומרת תמנע גולדשטיין חטב. "כבר עשינו סרטים לתאגיד על מקרי רצח: 'השיחה האחרונה של שלי דדון' ו'היער השחור' על רצח התיירות ביער ירושלים", מוסיפה הדר קליינמן צדוק. "ומהתאגיד ביקשו שנעשה עוד סרטים בנושא. אז החלטנו ללכת עוד אחורה בזמן".

זה סיפור שנצרב בתודעת כל מי שחי אז. היו דברים שהפתיעו אתכן בו?

"התחקיר הפתיע אותנו", אומרת גולדשטיין חטב. "התחילו לצוץ עוד ועוד אנשים מהתקופה כמו מפקד המחוז משה טיומקין, מין דינוזאור, שסיפר שזה אחד המקרים שהכי השפיעו עליו בקריירה שלו; ויגאל אנקורי, שהיה ראש מחלק מודיעין, ועזר גם הוא בתיאור ההתלבטויות שהיו בין השוטרים. כולם זכרו הכל עד לפרטי הפרטים הכי קטנים. הגענו לכל כך הרבה אנשים שבסוף לא יכולנו להכניס את כולם".

המקרה נגע אישית לרבים מאותה תקופה. ילדים פתאום חששו להיחטף, אנשים הזדהו עם המשפחה. "העורכת שלנו שרון אלוביק נכנסה לסיפור הזה עמוק", אומרת גולדשטיין חטב. "היא עצמה מסביון והכירה את האחות של אורון".

מימין תמנע גולדשטיין חטב והדר קליינמן צדוק צילום: תומי הרפז

"היתה מחשבה לעשות פרק המשך", מספרת קליינמן צדוק. "על הגרסאות השונות של גור במשפט, הוא שינה את העדות שלו 20 פעם, על המניפולטיביות שלו, על איך שברח מהכלא, על דמות הפסיכופת, על הנישואים השניים שלו בכלא. התלבטנו, אבל בסוף החלטנו שלהתעמק בדמות שלו זה להפוך אותו לסלב, ולא רצינו בזה. אז הכנסנו קטעים מתוך 42 העמודים של העדות שלו, שהיה מאוד קשה לקרוא אותה". העדות כוללת תלונה של גור בפני השוטרים כי "ביום השלישי הילד התחיל לנדנד", שממנה אפשר להבין כי המשיך לדבר עם האם על כופר לאחר שכבר רצח את הילד.

בשלב מסוים בסרט יגאל אנקורי מבקש סליחה מאחותו של אורון. זה רגע שחורג מהשחזור של המקרה, ומעורר תחושת אי־נוחות בגלל המחווה שנראית קצת מבוימת. "מהרגע שפגשנו את יגאל, הוא אמר שהוא רוצה לבקש סליחה, שהסיפור רודף אותו", מספרת גולדשטיין חטב. "הוא התעקש ללכת לקבר של אורון, כתב לו מכתב ולא הפסיק לבכות. הוא לקח על עצמו אשמה, כי הרגיש שיכול היה להציל את הילד. לליאורה, אחות של אורון, היה קשה לפגוש אותו. היה לה קשה לחזור לטראומה. הסצנה מתוסרטת אבל לגמרי אותנטית".

היוצרות מדברות על הטראומה שנותרה לשוטרים מהחקירה ועל הקשר שנרקם בינם לבין המשפחה. "באנו לנפץ את הסטיגמה הרעה של השוטרים", אומרת גולדשטיין חטב. "בכל סרט שעשינו ישנו השוטר שהסיפור מלווה אותו עד היום".

הן נשאלות בהקשר זה מה בנוגע לפוסט טראומה של מי שעושות סרטים על רציחות. "בטיפול שלי אני מדברת על זה כל הזמן", מספרת קליינמן צדוק. "אני מנסה להבין מה הביא אותנו כיוצרות לשם. בתחילה התחקיר שלנו היה דנ”א, באופן כללי, לא רק על פרשות רצח, אלא על אבהות, למשל. מקרי הרצח זה משהו שהתפתח מזה. הלכנו לשם. אולי זה קשור למקום הנשי, לנסות להבין יותר את הדבר הזה".

"אני מרגישה את ההשפעה של הסרטים עליי", אומרת גולדשטיין חטב. "אני מאוד רגישה לאלימות. חשבנו שבגלל הקורונה לא תהיה אלימות ושהסדרה לא תהיה אקטואלית, אבל התבדינו. הסרטים שעשינו גורמים לי להרגיש בסיכון. אני כל הזמן אומרת לילדות שלי לא לחזור לבד".

אין איזו בעיה בז'אנר של סדרות פשע האמיתי שנהיה כל כך פופולרי? אנשים רואים עם פופקורן איך אסונות החריבו משפחה שלמה ואז עוברים לדבר הבא.

"אמא שלי כל הזמן שואלת 'למה אתן עושות את הסרטים האלה?!'. אני רואה בזה התעמקות בצד הרגשי של הקורבנות ושל אנשי המשטרה", אומרת גולדשטיין חטב.

"גם אני שואלת את עצמי מה אנחנו עושות בזירת המלחמה הזאת", מודה קליינמן צדוק. "הרי זה מזעזע להתעסק במקרי רצח. אצלי זה נובע מעמדה נשית של להיות בשליטה, וניסיון להבין איך אנשים מגיעים לרמת אלימות מטורפת כזו. חוץ מאורון ירדן, כל הקורבנות בסרטים שעשינו הן נשים. יש חשיבות בלספר את הסיפור הזה".

הסרט הבא שלכן הוא על הרצח של רינת רואס. אני מתביישת לומר שלא זכרתי את המקרה, אף על פי שקרה ב־2005, 25 שנה אחרי המקרה של אורון ירדן שנצרב לי חזק בזיכרון.

"זה גם משום שמדובר היה ברצח ראשון מסוגו של ילד", אומרת גולדשטיין חטב, "וגם כי במקביל לרצח של רואס, היה עוד רצח, ובדיוק היתה ההתנתקות, והתקשורת היתה עסוקה בזה. אבל זה בעיקר משום שבשנות האלפיים רצח נשים נהיה עניין שבשגרה. אפשר להבין את זה גם מדלות חומרי הארכיון. היו הרבה יותר חומרים על אורון ירדן מאשר על רינת רואס".