"צבע זה לא מצב אנושי או אישי, זה מצב פוליטי"

בימים האלה שאמריקה בוערת בכאבם ובזעמם של השחורים, פרסם השבוע המגזין "ניו יורקר" מסה שכתב ג’יימס בולדווין לפני כמעט 60 שנה שנקראת ״מכתב מאזור התודעה שלי". היא פורסמה לראשונה בגיליון 17 בנובמבר 1962, ונדמה כאילו נכתבה הבוקר. "מה שהלבנים לא יודעים על שחורים", הוא כתב אז, "חושף, במדויק, את מה שהם לא יודעים על עצמם".

בולדווין, סופר, מסאי, מחזאי ומשורר אפרו־אמריקאי, הומו, אחד החשובים והטובים שפעלו באמריקה, תיאר במסה הזאת איך מתהווה התודעה של אדם שחור, חוויית ההשפלה המתמדת, תחושת הסכנה, הייאוש המובנה מראש, והיותך מיעוט בכל תא בגופך, מיעוט בלי הפוגה.

בשנים האחרונות בולדווין חוזר להיות יותר ויותר פופולרי (עם 132 אלף אזכורים באינסטגרם). המו"לות האמריקאית הדפיסה מחדש את ספריו, ובעקבותיה זכה לעדנה מחודשת גם באירופה ובישראל. רק בשנה החולפת תורגמו לעברית כמה מספריו: "החדר של ג'ובאני" האירוטי שעורר גלים בשעתו (בהוצאת כתר), "ארץ אחרת" שהוא רומן יפהפה ועוצמתי (עם עובד), ו"הולכים לפגוש את האיש" (הקיבוץ המאוחד). מיהו "האיש"? הלבן. כל לבן.

ג'יימס בולדווין. "מה שהלבנים לא יודעים על שחורים חושף, במדויק, את מה שהם לא יודעים על עצמם" צילום: Sygma via Getty Images

בולדווין היה אחד הפעילים החשובים למען שוויון זכויות לשחורים בארה”ב. נכדו של עבד שנולד בהארלם ב־1924, הבכור מבין תשעה אחים ואחיות. הוא גדל בעוני ותחת מערכת יחסים מורכבת עם אביו החורג, מטיף דתי קפדן. ב־1948 החליט לנסוע לפריז, כדי להתרחק מהגזענות ומההומופוביה בארצו. הוא חי שם כהומו גלוי, וכעבור עשור שב לארה”ב, פרסם מיצירותיו ונהפך לאחד הדוברים המרכזיים במאבק באפליה נגד שחורים והומואים. ב־1987 מת מסרטן בגיל 63.

"בקיץ שבו מלאו לי 13, עברתי משבר דתי מתמשך", כך פתח את רשימתו ב"ניו יורקר". "כלומר גיליתי את אלוהים, את קדושיו ומלאכיו וגם את הגיהינום שלו... וכך התחלתי בגיל 14 לפחד, לפחד מהרע שבתוכי, ומהרע שמחוץ לי".

הוא מתאר את הילדים והילדות בשכונה, שהופכים לנערים ונערות ולבסוף נעשים בדיוק כמו ההורים שלהם. "מה שראיתי סביבי באותו קיץ בהארלם היה מה שתמיד ראיתי; שום דבר לא השתנה. אבל עכשיו, בלי שום אזהרה, הפכו הזונות והסרסורים והעבריינים בשדרה לסכנה אישית. לא עלה בדעתי שאוכל להיות אחד מהם, אבל עכשיו הבנתי שנוצרנו כולנו באותן הנסיבות".

בילדותו נאלץ בולדווין לפרנס את משפחתו, לטפל באחיו. ואת הנחמה מצא בספרים. "הבנים נשרו מבית הספר ויצאו לעבודה", הוא כותב. "אבי רצה שאעשה אותו הדבר. סירבתי, אף על פי שלא היו לי עוד אשליות לגבי מה שחינוך יכול לעשות עבורי; כבר נתקלתי בהרבה יותר מדי בעלי מלאכה בוגרי מכללות”.

הוא מתאר כיצד בגיל 13 חצה את השדרה החמישית בדרך לספרייה הציבורית, כששוטר מלמל לעברו "למה אתם, כושונים, לא יכולים להישאר בשכונה שלכם". "כשהייתי בן 10, שני שוטרים שעשעו את עצמם בכך שנטפלו אליי, העלו ספקולציות קומיות (ומפחידות) הנוגעות לאבות אבותיי ולגבורה המינית שלהם, והשאירו אותי שכוב על גבי באחד המגרשים הריקים של הארלם".

ולמרות היותו שחור, והומו, אי אפשר לטעות באוניברסליות של מאבקו לקיום אנושי מכובד, בלי הבדלי צבע, דת, לאום, מין ומגדר. הוא ראה בעצמו לא סופר שחור או סופר הומו – אלא סופר אמריקאי. והוא ביקש להימנע משנאות, גם לא כלפי לבנים או אפילו הומופובים, אלא לטפח אהבה.

"אני חושש שאת החשבון הסופי אמריקה לא תוכל לשלם", כתב לקראת סוף המסה. "לכן הלבנים חייבים לבחון מחדש את האמונות שלהם. צבע זה לא מצב אנושי או אישי, זה מצב פוליטי".