להעדיף תוצרת חקלאית מקומית זו לא רק סיסמה

ובינתיים, החקלאים הישראלים קורסים. מזה שנים שהם מתריעים על מחסור בתמיכות וחוסר עידוד של המדינה, אשר מובילים לעיתים לפשיטת רגל של החקלאי עצמו, אבל גם לכך שאט אט ישראל מאבדת את אחד מהדגלים המשמעותיים שהיו לה מאז ומעולם - חקלאות ישראלית מקומית.

תוצרת מקומית או יבוא? צילום: איי אף פי

לקראת יום העצמאות, ועקב המשבר שפקד את החקלאים הישראליים בשל מגפת הקורונה, פנה משרד החקלאות בבקשה לרשתות השיווק לסמן את הפירות והירקות המקומיים בשילוט על המדפים בחנויות, על מנת לעודד צריכה של פירות וירקות כחול לבן. אבל למה רק ביום העצמאות? ואיזה משמעות יש לכך, כאשר מדובר בבקשה ולא בהוראה מחייבת?

רוב הציבור הישראלי היה שמח לבחור בתוצרת חקלאית מקומית, לא רק ביום העצמאות.

זו הבחירה הפטריוטית וזו גם הבחירה הסביבתית, שחוסכת עלויות שינוע בינלאומיות. אולם הרגולציה הקיימת כיום בישראל בכל הנוגע לפירות וירקות אינה מאפשרת לעשות זאת, ומציבור הקונים נגזלת האפשרות לבחור תוצרת מקומית שתתאים לערכיהם ולהעדפותיהם.

העדר סימון ברור של תוצרת מקומית הוא חלק מפגם רוחבי של העדר עקיבות, שמשמעו העדר היכולת להגיע אל מקור התוצרת, ולעקוב אחר כל השרשרת הגידול - מהשדה ועד לצלחת.

הפגיעה אינה רק בזכות לבחור תוצרת ישראלית ובזכותם של חקלאים ישראלים להתגאות בתוצריהם ולשווקם בהתאם. העדר העקיבות אף אינו מאפשר לבצע פיקוח ואכיפה ראויים אחר בטיחותה של התוצרת החקלאית, במיוחד בנוגע להימצאות שאריות חומרי הדברה.

במצב הנוכחי, גם במקרים בהם נמצאו בבדיקות (המעטות מדי) שעורך משרד הבריאות בתוצרת חקלאית בשווקים וברשתות חריגות בשאריות חומרי ההדברה, אין כל יכולת אפקטיבית להתחקות אחר מקור הפרי או הירק, להוריד את היבול הרלוונטי מהמדפים, לייצר הרתעה ולפעול במקרה שמקור החריגה הוא בשימוש לא חוקי בחומרי הדברה. אחת הסיבות לכך, היא ביזור האחריות על תוצרת חקלאית בין משרד החקלאות למשרד הבריאות.

אם כן, לא רק שכאשר אנו קונים את הפירות והירקות שלנו במרכול השכונתי, אין ביכולתנו לדעת מה מקור התוצרת ואין באפשרותנו להעדיף תוצרת ישראלית, אלא שגם לגופים המפקחים עצמם אין יכולת לערוך ביקורת ואכיפה על החקלאים, במידה שנמצא כי תוצרתם לא עמדה בתקינה הנדרשת.

את המצב אמור היה לתקן חוק הפיקוח על ייצור הצמח ושיווקו משנת 2011, אשר מטרתו הייתה להבטיח ייצור ואספקה של תוצרת חקלאית טרייה, איכותית ובטוחה, בין היתר, באמצעות הסדר "עקיבות". אבל הדרישה לעקיבות מחייבת שינוי חקיקה או התקנת תקנות. ואולם עד היום, יותר משבע שנים חלפו ותקנות אין.

משבר הקורונה הוכיח מעל לכך ספק כי יש לחייב עקיבות בחוק, לטובת החקלאים ולטובת הציבור, וכי לא ניתן לחכות עוד. בכנסת הקרובה, אנו באדם טבע ודין נקדם הצעת חוק לחיוב העקיבות, על מנת להבטיח את זכותו של הציבור לאוטונומיה צרכנית, וחשוב עוד יותר, את בטיחות המזון אותו אנו אוכלים, במשך כל השנה.

עו"ד טלי גרנות היא ראש תחום בריאות וסביבה באדם טבע ודין