משרדינו יהיו סגורים: כך נולד וכך מת המשרד המודרני

האדריכל פרנק לויד רייט עיצב ב־1903 משהו שכלל לא נראה כמו המשרד המודרני. הצורה של בניין לארקין בבופאלו, ניו יורק, נראתה כמו לְבֵנָה ענקית. אך הבניין הזה סימן את תחילתו של עידן חדש. החידושים שהציע כללו מיזוג אוויר, ארונות תיוק ומשתנות התלויות על הקיר. למקרה שהמאפיינים האלה לא הספיקו כדי להמריץ את העובדים בחברת הזמנות הדואר של לרקין, רייט חרט על קירות האבן מלים שאמורות לעורר מוטיבציה כמו "אינטליגנציה", "התלהבות" ו"שליטה".

בשנים האחרונות קשה בכלל להעלות על הדעת שהיתה תקופה שבה המשרדים לא עמדו במרכז הערים ובמרכז החיים שלנו. כשבנייני משרדים חדשים צצו תהינו לגבי הגובה והצורה שלהם, מספר הקיוביקלים (תאי המשרד) שיש בו והקרבה הגיאוגרפית שלהם לבית קפה. אבל כמעט ואף פעם לא תהינו בנוגע לעצם קיומם.

המשרד היה הבניין שמגדיר את התקופה. הוא פיתח אווירה ייחודית כמו שיש באצטדיוני ספורט או בתי תפילה. בנייני המשרדים אף עוררו השראה וחדרו לתרבות ולבידור, לרוב באופן קומי־טרגי. מהסרט זוכה האוסקר "הדירה" מ־1960 ועד לסדרות הטלוויזיה "מד מן" ו"המשרד" ורצועת הקומיקס דילברט.

כעת, בסגר שהוטל בעקבות הקורונה, נראה שהמשרדים לא רק הפסיקו לפעול באופן זמני אלא שהם משהו שעבר מהעולם. אמנם המשרדים ייפתחו מחדש, אך עם חוקים חדשים וחשיבות פחותה. כך למשל, החודש טוויטר הודיעה לעובדים שלה שהם יכולים להמשיך ולעבוד מהבית "לנצח".  

למעלה: מתוך הסדרה המשרד למטה: מתוך מד מן צילומים: שאטרסטוק, Hooked On The Past David Romero/Flickr

בתוך חודשים ספורים, עידן המשרדים - התקופה שבה עבודה במשרד היתה חלק בלתי נפרד מהמעמד העובד - מת. החלל המרכזי שבו עובדי הצווארון הלבן מְתַקְשְרִים זה עם זה כבר לא יהיה ארבעת קירות המשרד, אלא שני צדי המסך.

עידן המשרדים אולי הסתיים ב־2020, אך קשה לקבוע מתי בדיוק החל. כבר ב־1731 לאיסט אינדיה קומפני היו "300 פקידים, נוטריונים ומנהלי חשבונות שרשמו נתונים בספרי חשבונות עם כריכת עור", כך לפי הסופר וויליאם דלרימפל.

כולם מביטים לאותו כיוון

עידן המשרדים נולד כשעבודות משרדיות נהפכו לשאיפה המונית - כלומר, לקראת תחילת המאה ה-20, כשהטלגרף ומסילות הרכבת אפשרו את קיומן של חברות גדולות עם מטה מרכזי. המשרדים החלו לצוץ אז במהירות כה גבוהה "שאנשים לא ידעו מה לעשות" אתם, כתב ניקיל סאבאל בספרו המרתק "בתוך הקוביה: ההיסטוריה הסודית של מקומות העבודה" (Cubed: A Secret History of the Workplace).

בתחילת דרכו המשרד נותר בחלקו מפעל לניירת: זו לא היתה עבודה פיזית כמו במפעלים, אך גם לא עבודה אינטלקטואלית. שליש מעובדי הצווארון הלבן היה אז פקידים. כמו התופרות בסדנאות היזע, הם ישבו בטורים מביטים כולם לאותו הכיוון.

נשים נבונות נשאבו לתפקידים מסוג זה. בשנות ה־40 מרגרט אנסטי, בוגרת אוניברסיטת קיימברידג', היתה כל כך נחושה להימנע מהמלכודת הזאת שהיא סרבה ללמוד להקליד. בסופו של דבר נהפכה למזכירה מסוג אחר לגמרי - תת מזכ"ל האו"ם. הפער המגדרי אולי הצטמצם אבל לא נעלם לגמרי. 

משרד גדול ב ארה"ב בשנות ה־30 צילום: Bettmann Archive

ב־1956 מספר עובדי הצווארון הלבן בארה"ב עקף לראשונה את מספר עובדי הצווארון הכחול. אבל לא כולם היו מרוצים מכך. באותה השנה, העיתונאי וויליאם ווייט פרסם את הספר "איש הארגון" ובו ביקורת נוקבת נגד הנכונות האמריקאית להיכנע להליכה בתלם, ובייחוד לחיי המשרד. הוא התלונן על כך שהעובדים היו מרוצים מ"עבודה טובה עם שכר הולם, פנסיה ראויה ובית נחמד", ודחק בעובדים למרוד ולרמות במבחני האישיות של המשרדים. ספרו של ווייט השתלב עם החשש של אנשי השמאל מכך שעובדי הצווארון הלבן סרבו להתאגד ולעיתים הסכימו לשכר שהיה אף נמוך מאשר במפעלים.

הסדרה מד מןעל סוכנות פרסום בניו יורק משנות ה־50 ואילך הציגה כיצד האנשים ניווטו בסבכי ההיררכיה והאלכוהול. האם היתה יכולה להיות לאדם זהות נפרדת במשרד? הוא בהחלט היה יכול לנהל רומן. אך חיי המשפחה הם שהיו חשופים לביקורת. "צייד ראשים" סיפר ל"ניו יורק טיימס" שלגבר היה סיכוי נמוך יותר לזכות בעבודה אם לאשתו לא היתה "אישיות חברתית זוהרת" או אם היתה "דעתנית מדי".

לחיי המשרד היה הפוטנציאל להשתלט על כל ההבטים של החיים, עד כדי כך שהכותב פיטר דרוקר דחק בעובדים לפתח "תחביב רציני מחוץ לעבודה". אז

החלו גם ניסיונות להפוך את המשרד לאנושי יותר.

ההיררכיה מתחילה להתמוטט

בשנות ה־50 ניסתה קוויקבורנר, חברת עיצוב גרמנית, להפוך כוורת של משרדים פרטיים לחלל עם זרימה חופשית. בכך החלו עשורים שלמים של מאבק בין פרטיות לבין פתיחות.

ב-1974 תכננו נורמן וונדי פוסטר את בניין וויליס באיפסוויץ', שבו העובדים היו יכולים לראות אחד את השני גם מקומות אחרות, והייתה בריכה משותפת וגינה על הגג. ההיררכיות החלו להתמוטט. כיום, מעטים הם המנהלים שנמצאים בקומות נפרדות.

מאפיינים נוספים של עידן "מד מן" הלכו ונעלמו גם: שתיית אלכוהול ועישון נהיו תופעה נדירה ביותר. אפליה על רקע מגדר או גזע נעשתה לא חוקית. עם זאת, המסורת של ארוחות צהריים בפאב בימי שישי המשיכה עד שנות ה־90, ואף אחר כך.

העבודה הפקידותית הלכה והצטמצמה ובמקביל כלכלת הידע התרחבה, כך שהמראה של המשרד אמנם כבר פחות הזכיר מפעל, אך הניכור נותר כשהיה. סקוט אדאמס, היוצר של דילברט, היה אחראי קודם לכן על הכנת גיליונות אלקטרונים לתקציב עבור חברת טלפונים. "בסביבות 60% מהעבודה שלי בפסיפיק בל היתה לנסות להיראות עסוק", הוא נזכר. הוא ויתר על שאיפותיו להתקדם במעלה ההיררכיה לאחר שנאמר לו שהחברה צריכה לקדם פחות גברים לבנים. 

משרדי אטסי בברוקלין ב־2015 צילום: בלומברג

משרדים התמלאו באנשים שחשו שגם מהפוטנציאל שלהם מתעלמים. עם זאת, כפי שאלברט איינשטיין אמר לאשתו לעתיד לפני שהתחיל לעבוד במשרד הפטנטים השוויצרי ב־1902 "אנשים מסוימים משתעממים מכל דבר". (איינשטיין טען שעבודת המשרד עזרה לו לפתח תיאוריות).

הגיהנום המשרדי הגיע בצורות שונות עם אינספור ישיבות וקיוביקלים סגורים. מעטים זוכרים שהקיוביקלים היו דווקא רעיון שמטרתו קידום שוויון שהומצא על ידי אינטל כדי להפוך את המנהלים לנגישים יותר.

רעיון ה"אופן ספייס", החלל הפתוח, תפס תאוצה באירופה, שם השכירות על חלל משרדים גבוהה יותר ויש לנצל אותו טוב יותר. אך גם זה הותיר את העובדים לא מרוצים. "מה שהאופן ספייס עושה זה להפוך אותנו לחשופים לגמרי", אמר גרנט קניק, יועץ למקומות עבודה בפירמת האדריכלים Foster + Partners.

ככל שהמשרד הלך והתבגר כך הוא נהפך לפחות פורמלי ופחות בטוח. פונקציות התמיכה הטכנית הועברו להודו, המנקים נהפכו לעובדי קבלן. אף אחד כבר לא נשאר באותו המשרד לכל החיים. פיטורים נעשו תכופים יותר, שכר הבכירים זינק.

מישהו מעריך אותי בכלל?

גם ארוניות התיוק והדיקטפונים נעלמו אך חלק מקווי העלילה נותרו כשהיו. עובדי המשרדים נאלצו לאזן בין רווחים להנאה, היררכיה וכבוד עצמי, חברויות ועסקים. עובדי המשרד לא היו יכולים להימנע מהשאלות הקיומיות: למה אני כאן? האם מישהו מעריך אותי בכלל? האם חברי לעבודה הם גם חברים בחיים?

מה שאיחד את עובדי המשרד היה הבנה הדדית. בעולם החיצוני, אף אחד לא הבין מהי העבודה בה אתם מתמחים: בסדרה "חברים" אף אחת מהדמויות לא ידעה אפילו לומר במה צ'נדלר עובד. במשרד קרוב לוודאי שהיה מישהו שיוכל להכיר בהישגים שלכם ולהבין את התסכולים. החיסרון היה קרב קטנוני על המעמד. אפילו כשחברות החלו לנטוש את המשרדים שאפיינו את תקופת מד מן, הן המשיכו לשמור על ההיררכיות. לראיה, החלוקה בבנקים בין עובדי החזית, המרכז והצד האחורי.

יש חוויות שאפשר לעבור רק במשרד. אריזת כל החפצים לתוך ארגז קרטון אחרי פיטורים, העברת שתי דקות שמרגישות כמו נצח במעלית עם המנהל הישיר, צפייה בוויכוח בין שני עובדים שכלל לא קשור אליכם. ארוחת צהריים שנגנבת מהמקרר המשותף.

ואז הגיע האינטרנט

אך האם המשרד באמת נחוץ היום? האינטרנט שחרר מעט את האחיזה של המשרד בחיי העובדים. בשנות ה־80 וה־90, כ־20% מהזוגות ההטרוסקסואלים נפגשו דרך חברים לעבודה או שהיו בעצמם חברים לעבודה. השיעור הזה נחתך מאז בחצי על רקע הזינוק בפופולריות של אפליקציות ההיכרות אך גורם נוסף שתרם לירידה הוא שבמשרדים רבים אסרו על קיום מערכות יחסים בין העובדים.

האינטרנט גם הכניס את העבודה הביתה. ואז התגלתה הפרודוקטיביות של העובד נטול ההפרעות הרחק מהמשרד. "משרד עמוס הוא כמו מעבד מזון: הוא קוצץ את היום לחתיכות קטנות", טענו ג'ייסון פריד ודיוויד היינמאייר בספרם "הרחק: המשרד לא נחוץ" (Remote: Office Not Required).

המשרדים גם נהפכו לפחות נוחים. פעמים רבות הם הוגלו ממרכזי הערים וההגעה אליהם היתה כרוכה בנסיעה צפופה בתחבורה ציבורית או בשעות של פקקים וחיפושי חניה ברכב פרטי. מחירי הנדל"ן גרמו לכך שהיה במשרד פחות מקום, שטח העבודה הממוצע לעובד בארה"ב הצטמצם בשישית בין 1994 ל־2010. המשרד הפתוח הרג את השיחות בין העובדים. מחקר של רויאל סוסייטי מצא שאינטראקציות פנים אל פנים הופחתו ב־70% בשתי חברות שעברו לעיצוב של אופן ספייס, העובדים העדיפו לתקשר במיילים במקום. אפילו העובדים שחשבו שהם מבלים כל היום בפגישות בפועל העבירו את מרבית הזמן ליד השולחן, מגיבים למיילים.

בשנים הראשונות, עובדי הצווארון הלבן היו תחת מעקב והגבלות מחמירות. אבל כשכולם התחילו לבהות במסכים, הסיכון עבר לצד השני - היעדר ניהול. מרבית העובדים הרגישו שהם חייבים להיות במשרד, במקרה שמישהו אחר יענה לשיחות החשובות שמגיעות אליהם בטלפון הקווי או שהחשיבות שלהם תישכח.

הקורונה הרגה את היצירתיות

עכשיו מגיפת הקורונה שינתה את היתרון הגדול ביותר שעדיין היה למשרד: אותו פרץ יצירתיות שנולד במקרה כאשר כמה אנשים מתקבצים במשותף. זה נעלם אם שומרים על הנחיות הריחוק החברתי. היתקלות מקרית בחבר לעבודה היא בדיוק מה שהאפידמיולוגים מנסים למנוע.

מתי היתה נקודת השיא של עידן המשרדים? זה תלוי במידה רבה במי מדובר ובאיזה משרד עבד. ייתכן שהטוב ביותר עוד לפנינו: בעוד שחברות אחדות מנסות להפוך את הבית לדומה יותר למשרד בעמק הסיליקון הגו עכשיו מתחם שמדמה את המשרד לבית: בלי קוד לבוש רשמי, עם אפשרות לבוא עם הכלב.

אולם, עבודה מהבית עלולה לאכזב, היא לא בהכרח תצליח לעודד את שיתופי הפעולה הגמישים עליהם נסמכת כלכלת הידע. "ישנה סכנה שאנשים יסתפקו רק בשני מצבים: פגישות רשמיות שיעברו דרך הווידיאו או תגובה למה שקורה דרך המחשב", אומר קניק.

אולי עדיף שנקבל את זה שהמשרד והבית מייצגים חוויות שונות במעט, המגיפה פשוט שינתה את המאזן ביניהם. אנחנו עוד נשוב למשרד אבל בתכיפות פחותה. ב־1956, וויליאם ווייט סיכם את איש הארגון כמישהו ש"עזב את הבית מבחינה רוחנית ופיסית". כיום מבחינה פיסית נבלה יותר זמן בבתים ובשכונות שלנו, אולי נשוב לשם גם מבחינה רוחנית.