יציאה ממשבר הקורונה - למידה מלקחי העבר וחקיקה מיוחדת
מנת להימנע ממפולת, יש לייצר בחקיקה מנגנון המאפשר לכל הפחות הקפאת ההוצאות של כל עסק מבלי להפר חוזים, ומנגנון פשוט שיאפשר קיום בכבוד של אלה שנושאים בנטל בתקופת המשבר
מוגש מטעם DUN'S 100
משבר הקורונה שפקד אותנו לאחרונה פגע במשק הישראלי (והעולמי) לאורך ולרוחב. המשבר מונע הכנסות וייצור מחד (מיתון) ואינו מאפשר את פירעון החובות השוטפים בגין ציוד ושירותים המשמשים לייצור הכנסה מאידך. במשברי עבר, כאשר הייצור נפגע אנושות ואולם חלק מהשחקנים במשק לא היו מוכנים לוותר על זכויותיהם, ואף דרשו בעקבות המשבר להיפרע מהחייבים שלהם מבעוד מועד וכאילו דבר לא השתנה, הכלכלה נכנסה למצב של חדלות פרעון. כך, במשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, ארצות הברית החליטה לדרוש באחת את פירעון מלוא חובותיה ממדינות אחרות ובהן מדינות אירופה, ומצד שני הטילה מכסים גבוהים על יבוא סחורות לשטחה, ובכך היא חנקה באחת את "קהל לקוחותיה" ומנעה מהם להמשיך ולמכור לה ולצרוך ממנה סחורות. במצב כזה מאבדים גם את החוב, וגם את הלקוח. אין הכנסות, גם אין החזר חובות, ומשבר עמוק מידרדר לקטסטרופה.
העצמאים הם "קהל הלקוחות" של המדינה, אשר מתקיימת ממסים על ייצור סחורות ועל מתן שירותים. לרוב המוחלט של העסקים, רווחי העבר של העסק אינם יכולים לקיים את העסק לפרק זמן ארוך כשאין הכנסות. לכן, בעתות משבר, כשאין יכולת לייצר סחורות או לתת שירותים, אין יכולת לפרוע חובות לאורך זמן.
כשאדם במצב קשה הוא מורדם ומונשם. כיום המשק מורדם, אך לא מונשם. מחד, הוקפאו ההכנסות בעקבות הוראות הממשלה, ומאידך לא הוקפאו ההוצאות. במצב הזה, כניסה של המשק לחדלות פירעון עלולה להיות רק עניין של זמן.
בימים האחרונים אנו למדים על כך שפתרונות אימפרוביזוריים הנסמכים בעיקר על רצון טוב של שחקנים בשוק, שמענקים שנשענים על מנגנונים מסורבלים, ושניסיון להשיב את המשק לשגרה לאחר מספר חודשים כאילו דבר לא השתנה, לא ימנעו מפולת. לכן, על מנת להימנע ממפולת, יש לייצר בחקיקה (ולא לסמוך שהכלכלה "תסתדר" לבד) מנגנון המאפשר לכל הפחות הקפאת ההוצאות של כל עסק מבלי להפר חוזים, ומנגנון פשוט שיאפשר קיום בכבוד של אלה שנושאים בנטל בתקופת המשבר. בטווח הקצר, מדובר בהזרמת כסף מתקציב המדינה אל כלכלת המדינה. ומה בטווח הארוך?
שי עדולם צילום: יח"צ
בטווח הארוך, בהנחה שהחלק הגרוע ביותר של המשבר יסתכם במספר חודשים עד שנה (כאמור, השבת המשק לפעילות אינה נוסחת קסם שתעצור את המיתון), הצעד הזה הוא ההבדל בין הגבלתו של המשבר לאותם חודשים ולתקופה קצרה נוספת, ובין הפיכתו למשבר ארוך שנים. בשנות המשבר, לא יהיו הכנסות וגם לא ישולמו מסים, לא תהיה תעסוקה, ולכן יהיו מובטלים שלא רק שלא ייצרו הכנסה הם גם יקבלו דמי אבטלה. לא תהיה צריכה כי לא יהיה כסף. עסקים רבים ייכנסו להליכי חדלות פירעון ולא ישלמו את חובותיהם לנושים, שבעתם ייכנסו אף הם למצב של חדלות פירעון. התקופה תהיה ארוכה וההכבדה על האזרחים ועל קופת המדינה תהיה בלתי נסבלת.
מנגד, אם יינתן אוויר לנשימה בתקופת המשבר, הזרמת הכסף בהווה תאפשר הכנסות רבות יותר בעתיד: רוב העסקים (גם אם לא כולם) יתאוששו בתוך זמן קצר יחסית והאפקט שהמשבר ייצור יהיה קטן בהרבה ובכך יינתן סיכוי לא רע לכלכלה להתאושש תוך זמן קצר יחסית.
לדעתי, על חברי הרשות המחוקקת לפעול לאלתר לניסוח חקיקה ראשית ברוח הדברים האלה, בעזרתם של מומחים לכלכלה, אשר תקפיא את חלק הארי של ההוצאות בתקופת משבר הקורונה, תאריך את מועדי קיום ההתחייבויות (החזר משכנתאות, שכירות וכו') בתקופת ההקפאה, אך לא תבטל אותם, ותקבע מנגנון פשוט ויעיל לחלוקת מענקים לאלה שהכנסותיהם נפגעו עקב המשבר.
מאת שי עדולם, מייסד ובעלים, שי עדולם ושות', משרד עורכי דין
