$
אופנה

בחזרה לשורשים הלבנים: כך משתנה אידיאל היופי

השהות הממושכת בבתים גורמת לנשים בעולם להשתחרר מהרגלים, ריטואלים ומוסכמות של מראה חיצוני שלא פעם החברה כפתה עליהן: פחות איפור, פחות שיער צבוע, בלי רוכסנים ולא אחת גם בלי חזיה

עילית מינמר 08:2220.05.20

בחודשיים האחרונים ניכר שחרור, במציאות וברשתות החברתיות, בכל הנוגע לאמות המידה הנוקשות ולמוסכמות היופי: פחות איפור, פחות עקבים, בגדים נינוחים יותר, בלי רוכסנים או מחוכים ולא אחת גם ללא חזיה, גם השיער נראה טבעי יותר. בשער מהדורת יוני של מגזין "ווג" הבריטי מתנוססת תמונת קלוז אפ של השחקנית זוכת האוסקר, דיים ג'ודי דנץ' בת ה־85 . דנץ' היא האשה המבוגרת ביותר שאי פעם צולמה לשער של מגזין האופנה הזה ב־104 שנותיו. צילומי הפורטרט של הצלם ניק נייט בתוך המגזין ממחישים עד כמה התקדמה תעשיית האופנה והביוטי מבחינת ייצוג לכל הגילים. ולא, זו לא מהדורת גיל מיוחדת לנושא. דנץ', במייק־אפ טבעי ובהיר, בגד של דולצ'ה וגבאנה שיער שיבה קצוץ וקמטים בפניה ובידיה - נראית יפהפייה.

 

 

 

הימים המאתגרים שעוברים על העולם מספקים לגיטימציה להוריד את כל המסכות (למעט אלה שחייבים לעטות מחוץ לבית) ולהיגמל ולו לזמן מוגבל משפע הרגלי היופי שבעבר נראו חיוניים לחיינו. שכן ריטואלים של יופי הם פעמים רבות הם חברתיים, ופתאום הם נתפסים על ידי רבים כמיותרים.

 

 איור: יערה עשת

 

האם מאסנו בסלבריטאיות נפוחות מבוטוקס וסימטריות מניתוחים? האם בימים אלה אנו כמהים יותר לאנשים כמונו, על כל פגמיהם ופחדיהם? כשרבים עוד עובדים מהבית, מקומות הבילוי סגורים, ואין למעשה סיבה להתלבש על פי קוד לבוש נוקשה כלשהו, מה קורה לדימוי העצמי?

 

"למשברים יש השפעה מרחיקת לכת על הלבוש והמראה שלנו", אומרת קרן בן חורין, היסטוריונית של אופנה ואוצרת אופנה. "במלחמת העולם הראשונה, למשל, נשים השתתפו לראשונה במאמצים מלחמתיים והתנדבו כאחיות בשדה הקרב או כנהגות. בחזית האזרחית הן החליפו את הגברים במשק ומפעלים. הדבר לא רק הדגיש את חשיבותן של נשים לכלכלה העולמית אלא גם איפשר להן להתנסות באופנה נוחה יותר, פשוטה יותר ללבישה. במידה רבה, היעלמותו הכמעט מוחלטת של המחוך קרתה בשנות המלחמה, ובסופה אידיאל הגוף של שעון החול התחלף בצללית גבעולית ובחזה שטוח".

 

ג'ודי דנץ' על שער "ווג" הבריטי החודש. האשה הכי מבוגרת שאי פעם צולמה לשער של מגזין האופנה ב־104 שנותיו ג'ודי דנץ' על שער "ווג" הבריטי החודש. האשה הכי מבוגרת שאי פעם צולמה לשער של מגזין האופנה ב־104 שנותיו צילום: VOUGE

 

בשנים האחרונות נהפך גיוון על כל צורותיו חיוני והוא נדרש על ידי צרכנים ברחבי העולם, החל באופנה ויופי, וכלה בטלוויזיה ובקולנוע. בבירות האופנה הידסו על המסלול דוגמניות בגילאים שונים וממוצאים שונים, וחברות הביוטי הבינו שנעורים הם לא הכל. ג'סיקה לאנג היתה הפנים של קו הטיפוח של מארק ג'ייקובס, לוריאל בחרו בג'יין פונדה, הלן מירן הצהירה כי היא מתנגדת למונח אנטי־אייג'ינג.

 

ויש מי שהפכו את השיער הלבן לסמל המסחרי שלהן.

 

סטריאוטיפים משתנים לאט והסטנדרטים של עולם היופי והאופנה מוגדרים מחדש ומעוררים דיון. אבל הדרך עוד ארוכה. האם משבר הקורונה והבידוד החברתי שנכפה על האנושות מאיצים את השינוי?

" FOMO Is Over. Give In to the Joy of Letting Go" — הפחד להפסיד משהו חלף היכנעו להנאה שבוויתור, קבעה עיתונאית האופנה הוותיקה רות לה פרלה, ב"ניו יורק טיימס", וקראה להשתחרר מעריצות הטיפוח שמכתיבות הרשתות החברתיות. היא העידה על עצמה כי ככל שמתארכת תקופת הסגר בניו יורק, היא מפנה את גבה לחיים האסתטיים, אוכלת מה שהיא רוצה (לרבות מנות נדיבות של חמאת בוטנים ושוקולד מריר), לא לובשת מחוך, מסתובבת בביתה בכפתאנים רחבים וסלחניים ומברכת את עצמה על השחרור מדעותיהם של אחרים על מראה.

 

 

 

לה פרלה גם מצטטת את ההוגה הפמיניסטית ג'רמיין גריר שכתבה: "אם אשה לא תשתחרר לעולם, איך תדע עד כמה רחוק היתה יכולה להגיע? אם לא תוריד את נעלי העקב, איך תדע כמה מהר היא יכולה לרוץ ולאיזה מרחק?".

אסון התאומים בניו יורק, אגב, הבהיר את הנקודה הזאת. לדברי האוצרת והיסטוריונית האופנה יערה קידר, ניכרה אז ירידה דרמטית במכירות בעיר של נעלי עקב. "התפרסמו הרבה מאוד סיפורים טראומטיים על נשים שהתקשו לברוח ולרוץ עם העקבים מזירת האסון", היא אומרת. "מכירות הסניקרס, וסניקרס של מעצבים זינקו בעיר בשנה שאחרי, ומספר חוקרי אופנה חיברו בין האירועים".

 

השאלה למה לנעול עקבים, ללבוש בגדים צמודים ופחות נוחים או לצבוע את השיער בכל פעם שמבצבצת שערה לבנה עולה עכשיו לדיון מחודש. יש מי שיראו בכך הזדמנות לשחרר, להתענג על כך, וליישם שינוי שרצו כבר מזמן. יש מי שימצאו בכך העצמה. האם השחרור מהמוסכמות הללו - גם אם חלקי - ישחרר אנרגיות שיושקעו במקומות אחרים?

"הקורונה הפגישה כמעט כל אדם בעולם עם עצמו, עם הפחדים שלו וההדחקות שלו", אומרת סמדר גנזי, מפיקת תצוגות אופנה ומובילת תנועת פרו־אייג'ינג בישראל. "אפילו אני, שמשתדלת לחיות חיים טבעיים בכל המובנים, הרגשתי שאני מתקרבת עוד יותר לעצמי ולמהות שלי ומתרחקת מהציווי החברתי בכל הנוגע למראה".

 

אכן יש משהו מעצים באחוות השחרור שנוצרה בחודשים האחרונים המשותפת לכולם. אנחנו לא לבד, ובכל מצב - אנחנו לא נראות רע. הקבלה העצמית כטרנד. גנזי, שמציעה השקפת עולם אלטרנטיבית לתעשיית האנטי־אייג'ינג ("לא מיישרת קמטים בשביל אף אחד", זה שם ההרצאה שהיא מעבירה בשנים האחרונות) מאמינה שזו הזדמנות להרבה נשים לחולל שינוי מחשבתי וחיצוני. "פתאום, כי לא היתה להן ברירה, הן עברו למוּד טבעי ואותנטי. הרבה הסתכלו במראה וראו שזה לא נורא. זו הזדמנות לנשים לשאול עצמן שאלות: בשביל מי אני עושה את זה? נכון, קשה להזדקן. אבל אני מודה שאני יותר אוהבת עצמי היום מאשר בשנות ה־80, כשהייתי דוגמנית. יש בי הלימה בין הפנים לחוץ".

x