עסקת אינטל-מוביט ומאגרי המידע שבידי הממשלה

התבשרנו לאחרונה על עסקת הענק של חברת מוביט, שנרכשה בכמיליארד דולר ע"י חברת אינטל - חוליה נוספת בשרשרת אקזיטי-הענק הישראליים וסיבה לגאווה לאומית.

בסיפור ההצלחה הזה יש ממד יוצא דופן, המספק תובנה חשובה. לא רבים מודעים לכך, שמאגר המידע עליו מתבססת האפליקציה של מוביט, הוא מאגר נתונים ממשלתי שהונגש לטובת הציבור. מאגר הנתונים, שכולל נתונים על תחבורה ציבורית בזמן אמת, היה בשימושו של משרד התחבורה ובשנת 2012 הועמד לטובת כל דורש – יהיה זה יזם, חוקר, מפתח או פשוט סקרן. אחד מאלה היה מייסד מוביט.

עסקת מוביט ממחישה את כוחם ועוצמתם הכלכליים של מאגרי מידע הנמצאים בידי הממשלה. דו"ח של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי, שהתפרסם לפני כמה שנים אמד את הפוטנציאל הכלכלי של חשיפת מאגרי מידע הנמצאים בחזקת ממשלות בעולם בכ-3 טריליון דולר.

ניר ארז, מייסד ומנכ"ל מוביט צילום: אוראל כהן

לא פחות מסעיר הוא הפוטנציאל המחקרי של מאגרי המידע המצויים בידי הרשויות הציבוריות. גם כאן, העמדת מאגרי הביג-דאטה לטובת ציבור החוקרים עשויה להביא לפריצת הדרך המחקרית הבאה. הדברים מקבלים משנה תוקף בימים אלו, בהם העולם המחקר נמצא בעיצומו של מרוץ למציאת תרופה וחיסון לנגיף הקורונה שגרם למשבר העצום, שפקד את העולם.

העיקרון הוא עקרון פשוט. הוא עוגן בחוק חופש המידע, והוכר פעמים רבות ע"י בית המשפט העליון: הרשות הציבורית היא נאמן הציבור על המידע שברשותה. מאגרי המידע שנוצרו ע"י הרשויות הציבוריות נוצרו מכספי משלם המיסים, ולמען משלם המסים. אזרח, המבקש גישה למאגר מידע שבחזקת רשות ציבורית, ויהיה זה למטרות כלכליות, מחקריות או אחרות, הסיבה כלל איננה רלוונטית – מבקש לממש את זכותו הטבעית והפשוטה לעשות שימוש בנכס, שבעצם, שייך לו. על הרשויות הציבוריות מוטלת אפוא האחריות לממש את זכותו של האזרח לעשות שימוש במאגרי המידע שברשותה, למעט מקרים חריגים כגון הגנת הפרטיות ובטחון המדינה.

נושא זה איננו מתקדם במהירות מספקת. ממשלת ישראל החליטה אמנם בשנת 2016 להנגיש מאגרי מידע לטובת הציבור, אולם דו"ח של רשות התקשוב הממשלתית על יישום החלטת הממשלה, בחלוף 3 שנים לקבלתה, מעלה ששיעור היישום שלה עומד על 73% בלבד. בנוסף נתקלת הממשלה בקשיים מרובים בהגדרת העקרונות של הנגשת מאגרי מידע שיש בהם נתונים חסויים, ע"י ביצוע התממה אפקטיבית. דומה, כי גם בנושא זה נדרש שינוי פרדיגמה. עד אז לא נותר לציבור אלא לדרוש את שלו באמצעות חוק חופש המידע. חוק חופש המידע הוא החוק שהגדיר ועיגן את זכות הגישה של האזרח לכל מידע ובכל נושא, המצוי ברשויות השלטון, וחייב אותן למסור אותו כברירת מחדל. הדברים אמורים גם לגבי מאגרי המידע הממשלתיים.

בימים אלו אנו מציינים 22 שנה לחקיקת חופש המידע. אין חולק שלחוק תרומה נכבדה לקידום ערכי השקיפות בישראל ולשיח הציבורי בנושא זה. עם זאת, החוק מילא רק באופן חלקי את התקווה שתלו בו - התקווה, שמימוש הזכות למידע בידי האזרח תוביל את הרשויות לידי פרסום יזום, שוויוני ושיטתי של מידע בעל עניין ציבורי (כדוגמת מאגרי המידע) מבלי להמתין למבקש המידע ומבלי להשית עליו את משאבי הזמן, המומחיות והכסף הכרוכים בכך. בחלוף 22 שנים לחקיקת החוק, הדרך לשם עדיין ארוכה, ומצריכה ככל הנראה שינוי חקיקה, ולא פחות מכך, שינוי תודעה של מקבלי ההחלטות ברשויות הציבוריות.

אי שם, במרחב הקיברנטי הממשלתי ישנו מאגר מידע הממתין לחולם הבא, שיהפוך אותו לאקזיט-הענק הבא. על הממשלה מוטל התפקיד הקטן, אך הקריטי, להפגיש ביניהם.

הכותב הוא ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, משרד המשפטים