נטלי פורטמן לא ממריאה

"לוסי בשמים" הוא סרט הביכורים של נואה האולי, התסריטאי והיוצר של סדרות הטלוויזיה "פארגו" ו"לגיון". הסרט, בכיכובה של נטלי פורטמן, שדילג בארץ על בתי הקולנוע, הגיע באחרונה להשכרה בערוצי ה־VOD, שם הוא מוצג לצד סרט נוסף של פורטמן שלא הוקרן מסחרית בארץ, "ווקס לוקס". "

לוסי בשמים" עורר סקרנות כי "פארגו" ו"לגיון" הכילו רגעים מצוינים של תסריטאות ובימוי, אבל האולי מצטרף לרשימה ארוכה של יוצרי טלוויזיה מוכשרים ומבריקים שקפאו כשעברו לבימוי קולנוע, ו"לוסי בשמים" הוא סרט שרובו נטול ייחוד והוא מתנהל באדישות ובעצלתיים, למעט סצנה אחת או שתיים שבהן עולה התהייה: למה לא כל הסרט כמותן?

הסרט מספר על אסטרונאוטית בשם לוסי שיוצאת למשימה במעבורת החלל. כשהיא בהליכת חלל מחוץ למעבורת, היא רואה את כדור הארץ הקטן ואת היקום האינסופי, וחווה רגע של הארה. כשהיא חוזרת לכדור הארץ, נדמה שהיא לא מצליחה לנחות בחזרה אל חייה הקטנים, וכל מה שמעניין אותה הוא לחזור לחלל במשימה הקרובה ובהקדם האפשרי. מתברר שזו תסמונת מוכרת בקרב אלה שזכו לצאת מחוץ לאטמוספרה, אבל נראה שלוסי נפגעה קשות מכך. ככל שהזמן חולף, נקודות העיגון של לוסי במציאות ובחיים הולכות ומתרופפות, עד שנראה שהיא לגמרי איבדה את זה והיא חווה התמוטטות רגשית כלשהי.

נטלי פורטמן מימין ב”לוסי בשמים”. הצד הפחות זוהר של לטוס לחלל צילום: באדיבות yes

הסיפור הוא עיבוד חופשי למקרה שקרה ב־2007 לאסטרונאוטית ליסה נובאק, ששנה אחרי ששבה ממשימה על מעבורת החלל דיסקברי, נעצרה ונשפטה על תקיפה וניסיון חטיפה של אסטרונאוטית עמיתה.

זה הצד הפחות הירואי של מיתוס האסטרונאוט, כמי שממשיך את דרכם של החלוצים האמריקאים בכיבוש אזורי ספר בלתי מיושבים. אך למעשה אלה אנשים שעוברים אימונים גופניים מפרכים ומגיעים אל קצה האטמוספרה ולא רק חווים מפגש כמעט מיסטי עם מושג האלוהות, אלא בעיקר חוזרים אל האדמה עם תסביך גדולה שהופך את היומיום והשגרה לכמעט מיותרים עבורם. זה מהלך נפשי ועלילתי מסקרן, שמקבל כמה שניות מעניינות של ביטוי קולנועי מוקצן, אירוני וסוריאליסטי, אבל שאר הסרט נותר שגרתי כמו היומיום שממנו לוסי מנסה לברוח.

אף שפורטמן עצמה מצוינת, "לוסי בשמים" הוא אכזבה אמנותית, השנייה שהשחקנית חוותה ב־2019, אחרי שגם "ווקס לוקס" שלה אכזב. וב"ווקס לוקס" פורטמן לא טובה. שם היא מגלמת מישהי שאירוע יוצא דופן ונדיר בחייה מנתק אותה מהיכולת להתמודד עם החיים והמציאות, במקרה הזה היא מגלמת ניצולה מאירוע ירי המוני בבית ספר, שהופכת בבגרותה להיות כוכבת רוק ענקית, שפשוט לא מסוגלת לתפקד ושהקריירה שלה הולכת צד בצד עם האסונות של המאה ה־21 (פורטמן מגלמת את הדמות כשהיא מבוגרת, ראפי קסידי מגלמת אותה כנערה). את השירים בסרט כתבה סיה, והפסקול הולחן על ידי סקוט ווקר, שמת לפני שנה, והסרט הזה — על כל מגרעותיו — הוא לכל הפחות אנדרטה נאה למוזיקאי יוצא הדופן הזה.