על עילות הסגירה של תיקים פליליים

בעיצומו של משבר אמון חמור במערכת אכיפת החוק, התעוררה שוב באופן תמוה הטענה בדבר היעדר עילת סגירה בתיק החשדות כנגד היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלבליט, בתיק המוכר כ"פרשת הרפז". היעדרה של עילת סגירה הפך בידי מבקרי הפרקליטות מבית ומחוץ, לפגם נוסף בהתנהלות הפרקליטות.

המדובר בפרשה בה כבר בשנת 2016 הוחלט שאין ראיות לכתב אישום כנגד כלל המעורבים בה, והתיק נסגר על ידי הפרקליטות. בעניינו של היועמ"ש עסקה שורה של גורמים מחוץ לפרקליטות, שבחנה את מעורבותו בפרשה לצורך הכרעה לגבי התאמתו לתפקיד יועץ משפטי לממשלה. עסקו בכך ועדת המינויים שדנה במינוי, שרת המשפטים איילת שקד, ממשלת ישראל ובנימין נתניהו בראשה, ובג"ץ בהרכב חמישה שופטים שדן בהתנגדויות למינויו כיועמ"ש. התאמתו לתפקיד אושרה לאחר שנדונו ונבחנו נסיבות מעורבותו בפרשת הרפז וסגירת התיק כנגדו. 

היועמ"ש אביחי מנדלבליט צילום: דנה קופל

אכן, הסיווג של עילת הסגירה לא נעשה על ידי הפרקליטות, אך הבג"ץ שהיה ער לכך מצא את החלטת המינוי של הממשלה כראויה ואת מעורבותו הנטענת של היועמ"ש בפרשת הרפז ככזו שאינה מצדיקה התערבות בהחלטת הממשלה, אינה מקרינה על דמותו הערכית של השירות הציבורי ועל יכולתו של המועמד למלא אותה באופן ראוי. לכן מהבחינה המהותית הסיווג התייתר במקרה זה.

אולם עתה, משנעורו הדובים מרבצם, ניתן לשוב ולתהות על השיטה המשפטית לתיעוד חשדות פליליים כנגד חשודים.

החוק מונה שלוש עילות לסגירת תיק חקירה נגד חשוד: חוסר אשמה, היעדר ראיות מספיקות ולבסוף - נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין. ההכרעה בעילות היא החלטה מנהלית המסורה לפרקליטות. עם סגירת התיק מועבר מידע זה למשטרה ואם נסגר תיק בעילה של חוסר ראיות או היעדר עניין לציבור, הוא נשמר במרשם הפלילי למשך הזמן המותר על פי תקנות השבים. המרשם הפלילי נועד לשרת אינטרסים ציבוריים וחברתיים של הגנה על ענייני בטחון המדינה, בטחון הציבור, עניינים ציבוריים בעלי אופי ורגישות מיוחדים, וכן התאמה למינוי לתפקידים ולכהונות בעלות רגישות ומעמד ציבורי בכיר.

במרשם הפלילי נרשמים אך ורק החשדות ועילות הסגירה, ונכון להיום אין בהם כלל פירוט על נסיבות העניין ומידת מעורבותו של החשוד. הבעייתיות בסיווג היא רבה: לא תמיד קו הגבול בין היעדר אשמה לחוסר ראיות הוא כה מובהק. הנסיבות המסתתרות מאחורי הביטוי "חוסר ראיות" הן לעיתים קלות ולעיתים חמורות, ובפועל כמובן קיימים הבדלים ניכרים בין מעשה פלוני למעשה אלמוני, גם אם שניהם חוסים תחת אותו סעיף חשדות. לכן ההסתמכות השרירותית על עילות הסגירה היא בעייתית, ועובדה זו אף מוכרת למערכת המשפטית.

בשל הנזק העלול להיגרם מהן לאזרח, שונתה הנחיית פרקליט המדינה בעניין עילות הסגירה בשנת 2019. כך בין השאר, הורחבה עילת 'היעדר אשמה' - בנוסף להיעדר ראיות מספיקות, גם מצב שבו הסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה - כעולה מן הראיות - נמוך.

דעתי היא כי ראוי לשקול מחדש את מודל סגירת התיקים בישראל, ואת התאמתן של עילות הסגירה לצרכים הציבוריים והחברתיים. הכרעה הנסמכת על עילת סגירה שאין בה פרטים, בענייני מינויים ותפקידים, היא הכרעה לא מספיק טובה. יש לציין במרשם הפלילי מידע רלוונטי נרחב יותר לגבי חשודים, והגורם המוסמך להכריע במינויים הוא שצריך לדון בעניין החשדות ונסיבות המקרה, והוא שצריך להתחשב בחומרת המקרה, לעניין ההתאמה לתפקיד.

ולשם סגירת המעגל נשוב לעניינו של היועמ"ש, בו התקיים דיון בדיוק על פי העקרונות הראויים, ונסכם כי לאור ההרחבה של עילת חוסר האשמה, סביר להניח כי התיק כנגדו היה נסגר היום מחוסר אשמה.

הכותבת היא עו"ד, לשעבר מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה).