מגפה יפהפייה שלי: האייקון של קוביד-19

הקורונה, בשמה המדעי קוביד־19 נמצאת בחיינו רק חודשים ספורים, אך מהר מאוד הוא נהפך מדימוי מקצועי שפותח על ידי מאיירים רפואיים — לשם המחשה פיזית של מראהו ואופן התמודדות מולו — לסמל בתרבות הפופולרית והוא בא לידי בטוי באמנות ובעיצוב. כמה פעמים כבר ראינו את הדימוי האיקוני של כדור הכתר האפור מרובה המחושים האדומים שנהפך מזוהה יותר מכל עם הווירוס הקטלני?מי אחראי לו? אליסה אקרט, מאיירת רפואית במרכז לבקרת מחלות בארה"ב, ועמיתה לעבודה דן היגינס משתמשים במסגרת עבודתם השגרתית באמנות להנגשה והמחשה של קונספטים רפואיים מורכבים, וזו היתה עוד משימה אחת שקיבלו. יום אחרי שיצאו הוראות החירום מהמהרכז לבקרת מחלות התבקשו השניים ליצור לווירוס זהות מוחשית ולנסות לגרום לציבור להתייחס אליו בכובד ראש כאל איום של ממש.

כרזה של יואב עינהר של רצועת חנק מעולם הסאדו בהשראת הקוביד־19 צילום: יואב עינהר

לא בטוח שהדימוי שיצרו מאיים, אבל הוא בוודאי נהפך לסמל ונחרת בתודעה העולמית. "למיטב זכרוני זו המחלה הממותגת הראשונה" אומר יואב עינהר, מעצב גרפי המתמחה במיצוב ומיתוג. " לרוב וירוסים או חיידקים הם מופשטים. לקוביד־19 יש אפילו אימוג'י מוכר". 

איור של כריסטוף נימן על שער ה"ניו יורקר" צילום: The New Yorker

האייקון המוכר מזכיר את מבנה הווירוס עצמו כפי שהוא נראה בעין המיקרוסקופ: מין כדור עם מחושים דמוי כתר, ומכאן שמו (קורונם בלטינית). אקרט והיגינס מצאו במאגר חלבונים את המבנה הרצוי להם ובעזרת תוכנת מחשב הצליחו ליצור דימוי קרוב ככל האפשר למראהו במציאות. "רצינו לתת תיאור מפורט בתקריב, ממש כמו צילום פרסומת בעולם הביוטי ", אמרה אקרט בראיון ל"ניו יורק טיימס". 

קוביד־19 כאמנות רחוב בצ'נאי שבהודו צילום: רויטרס

כמו וירוסים אחרים גם קורונה מכוסה חלבונים שמעניקים לו את מאפייניו ותכונותיו. אלה האשכולות האדומים המכונים חלבוני ספייק (חנית) המאפשרים לווירוס להתחבר לקולטן בתאים האנושיים. אקרט והיגינס סידרו את חלקי הווירוס, בחנו צבעים, טקסטורות ותאורה. הם בחרו בטקסטורה של אבן אפורה כי "רצינו שזה יהיה ריאליסטי, שזה ייראה כמו משהו שאפשר לגעת בו", הסבירו ל"ניו יורק טיימס". את חלבוני הספייק בחרו לצבוע אדום, המעורר אסוציאציה לדם, טרור ועוד סכנות. פירורי החלבונים האחרים, שמספרם גדול יותר מחלבוני הספייק (היעילים יותר ועל כן מסוכנים במיוחד) נצבעו כתום.

שוטר בהודו עם קסדת קוביד־19 מתריע אזרחים להיכנס לבידוד צילום: איי אף פי

"בעיצוב דימוי חזותי צריך לחשוב על מטרת העל שלו", אומר פדי מרגי, מומחה למיתוג ואסטרטגיה ומרצה במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ב-Hit המכון הטכנולוגי חולון. "אם נרצה ליצור לוגו לגיוס של אנשים למלחמה במחלת הסרטן, נצטרך לחשוב מה הדימוי החזותי שייצר אהדה כלפי אנשים. סמלים רדיואקטיביים שמזוהים עם סכנה מכילים דימויים עוקצניים ומפחידים, שאנשים ייתרעו מהם, עוד לפני שיבואו בכלל במגע עם החומר".

אבל במקרה של קוביד־19 המטרה לא היתה שיווקית. “ישבו אנשים במעבדה ואיירו את הווירוס סכמטית, ככלי עבודה. התוצאה היא אייקון בעל דימוי די חביב, שלא נראה מפחיד או עוקצני”, מנתח מרגי. “הצבעוניות הנעימה, הפינות העגולות, כמו יצור מהחלל החיצון שלא נראה מאיים. אם היו רוצים להפחיד היו מוצאים אפיון יותר אגרסיבי". לדבריו דימוי אחר היה יכול לגרום לאנשים להירתע יותר. מה שקרה פה הוא שנוצרו הטעיה ובלבול. "אותו בלבול שקיים בציבור ובכלל בכל הנוגע לווירוס הזה, אפשר לראות גם בדימוי החיצוני שלו". 

דגם הקוביד־19 שיצרו אליסה אקרט ודן היגינס לצורכי מחקר צילום: שאטרסטוק

ואכן מאז הופץ הדימוי בינואר, נוצרו עוד אלפי דימויים בהשראתו, ואפילו יצירות אמנות. עינהר שניצל את זמן הבידוד למעין יומן קורונה אישי , מספר שבכל יום היה טריגר שעורר אותו ליצור. כך, למשל, כרזת "מבקש רשות לנשום, אדוני", שיצר בהשראת דימוי הנגיף כרצועת צוואר — צ'וקר מעולם הסאדו. "יש עלינו סד שלא ממש רואים, והוא הופך אותנו לעבדים נרצעים של הסיטואציה. אנחנו מקבלים את המגבלות של הווירוס והמשטר — איך לנשום, את מי לפגוש ולאן ללכת".

לעומתו יש מי שפירשו אותו בקומיקס כמשהו שאפשר להתמודד אתו. המאייר כריסטוף נימן צייר אותו על שער ה"ניו יורקר" כמבוך של קוביות דומינו, שייפלו על האדם שבמרכזו וימחצו אותו, או לחילופין, ייטו לכיוון ההפוך ממנו כשימצא את דרכו החוצה בבטחה. המאייר ריקרדו תומאס אייר אותו כפאזל, באנלוגיה לכך שהוא מעורר שאלות, ובכתבה אחרת ב"ניו יורקר" הוא מוצג ככדור מלא קוצים שהאדם נלחם בו בחרב מוארת.

ואילו אמן הודי מהעיר צ'נאי עיצב עבור שוטרי עירו קסדת קורונה כדי להרתיע את העוברים והשבים. כך או כך, אולי טמונה הבטחה בעובדה שהדימוי שנבחר קרוב למראה הווירוס עצמו במעבדה, שכן המלחמה בו מתנהלת גם שם במירוץ אחר תרופה או חיסון.