הנוה הלא נכון

דני נוה החליט שהגיע הזמן להיפרד מיורם נוה. הגיוני. יו"ר כלל ביטוח לא מרוצה מהביצועים של החברה, ובלית ברירה הוא מדיח את המנכ"ל. לטובתה ולטובת בעלי מניותיה. כבר היו תקדימים.

אז למה המהלך מפתיע? לא בגלל עיתוי ניסיון ההדחה, גם לא בגלל ביצועי החברה. המהלך מפתיע כי דני נוה הוא לא אחד שאוהב שפריצים בבריכה. גלים לא טובים לו, הם מושכים תשומת לב, ומישהו עלול לשאול פתאום: היי, מה, דני עוד פה? וואלה? דני שלנו? 

נוה עשה קריירה שקטה. הקפיד לא להחריד אף אחד מרבצו. לא להוביל מהלכים עסקיים דרמטיים, לא להרגיז רגולטורים, לא להשמיע עמדה נוקבת בנושאים שבליבת העיסוק של החברה שלו, לשמור על פרופיל נמוך - בין אם מדובר בחוק שכר הבכירים ואם בוועדת החקירה של הטייקונים. ככה אף אחד לא בא בטענות, איש אינו סופר. והנה שבע שנים יפות כבר חלפו, עוד שנתיים לפנינו, 19 מיליון שקל זרמו לקופה והמונה דופק. שקט בבקשה. סילנציו!

זה עבד נהדר, נוה לא עניין איש כמעט. אף אחד לא ביקש לגעת בשערה משערות ראשו, חרף העובדה שהחברה שהוא עומד בראשה הסבה למשקיעיה נזק עצום. מאמצע 2013, כשנכנס לתפקידו, ועד היום, כלל ביטוח השיאה תשואה מזעזעת של מינוס 44.2%. לשם השוואה, מדד ת"א־ביטוח עלה בתקופה הזו ב־5.2%. גם בקיזוז המשבר הנוכחי, התמונה לא משתנה: עד ראשית ינואר השיגה כלל ביטוח מינוס 19.5%, לעומת פלוס 28% למדד הביטוח.

דני נוה, יו"ר כלל ביטוח צילום: עמית שעל

להישאר בדמדומים

איך קורה שהיו"ר הנצחי, שרק לפני שנתיים מינה את המנכ"ל שכעת הוא מבקש להדיח, נשאר נקי מביקורת? נוה, בזכות חושים פוליטיים מחודדים, הצליח למקם את משרתו באזור הדמדומים של הממשל התאגידי, המסובך ממילא בחברות ביטוח. בתמצית, יו"ר כלל ביטוח בשבע השנים האחרונות היה תפקיד שמאוד קשה להזיז את מי שהחזיק בו.

הפעם האחרונה שבה נוה משך אש וספג ביקורת ציבורית היתה סביב מינויו ליו"ר. נוחי דנקנר היה אז רגע לפני שחמקה ממנו השליטה בקונצרן אי.די.בי, והוא הלך ואיבד במהירות מכוחו ומהאמון בו. לנוה לא היה רקע בתחום הביטוח, ולעומת זאת כן היתה לו השקעה מעוררת תימהון של 30 מיליון דולר, שזרמה מכלל ביטוח דווקא לקרן ההשקעות הצעירה שנוה הקים. ולמרות כל אלה, דנקנר הצליח ברגע האחרון לדחוף את מקורבו נוה לתפקיד יו"ר כלל ביטוח.

מאותו רגע, דווקא החולשה של דנקנר הפכה לעוצמה של נוה. בעל השליטה הודח ובהמשך נשלח לכלא, הקבוצה כולה עברה הסדר חוב טראומטי, והרצון היה להרגיע את הרוחות. אדוארדו אלשטיין קיבל את השליטה באי.די.בי וניסה לנער את הקונצרן, אבל נאסר עליו לשלוט בחברת הביטוח שלו. בצעד חריג מונה משה טרי לנאמן קבוע במניות השליטה בחברה, וחצץ בין אלשטיין לבינה. כך, בתוך פחות מחצי שנה, התמקם דני נוה בעמדת היו"ר, כשמעליו אין בעלים ששולט בפועל בדירקטוריון ויכול להחליף אותו.

כלומר, היה אחד כזה - הנאמן טרי - אבל איזה אינטרס יש לנאמן פסיבי שמקבל 750 שקל לכל שעת נאמנות פסיבית להפוך פתאום לאקטיבי? אזור הדמדומים של הממשל התאגידי היה נוח לשני הצדדים. זה כנראה היה נמשך לנצח, אלמלא החליט אלשטיין החבול לפני שנה להיפטר ממניות הביטוח.

מנכ"ל כלל ביטוח יורם נוה צילום: עמית שעל

מי מפריע לנמנם?

בלי בעל שליטה, נמנומו של נוה על הכיסא היה אמור להימשך באין מפריע. אבל מכל האנשים בעולם, מי פתאום קנו מניות של כלל ביטוח? אייל לפידות ומורי ארקין. שני אנשי שוק קרי דם, עם קרקפות על החגורה וכוונת שכתוב עליה: Show me the money. הכי רחוק מהפסיביות הנעימה של טרי. ולפידות, ירחם השם, גם מבין דבר או שניים בביטוח, אחרי שניהל את הפניקס המתחרה. ושניהם יושבים במרפסת הדמיונית עם אלפרד אקירוב, מסתכלים על המספרים ומרגישים שעבדו עליהם.

זה מחזיר אותנו להתחלה. הגלים שמקים עכשיו דני נוה בבריכה אינם אינדיקציה לפרץ מפתיע של התלהבות ניהולית. אלה גלים שיוצר טובע עתידי. נוה, את זה אי אפשר לקחת ממנו, הוא יו"ר דירקטוריון בעל חושים מחודדים. הוא מזהה שהארקינים והלפידותים והאקירובים נעים בכסאותיהם באי שביעות רצון. הוא מנסה להיפטר מהמנכ"ל כדי להציל את עורו.

נוה מבין שעם שליטה או בלעדיה, בעלי המניות החדשים יטלטלו את החברה המנומנמת כדי לשמור על השקעתם. הוא פשוט מיהר לטלטל אותה בשבילם, לפני שיטלטלו אותו. בהתחשב בנפשות הפועלות, ספק אם לאורך זמן זה יעזור לו. בכל מקרה, אם היו"ר כבר מטלטל, זאת הזדמנות מצוינת לטלטל מעט את הדו"חות, לראות מה נופל מהם ולבחון סוף סוף לעומק את פועלו.