הסדרה שעוסקת ברצינות באבהות ובמוזיקה

דמיאן שאזל היה עסוק ב־2019. זה היה שלוש שנים אחרי ש"לה לה לנד" הפך ללהיט וזכה בשישה אוסקרים, וזמן קצר אחרי שסרטו "האדם הראשון", על הטיסה לחלל של אפולו 11, יצא. במשך השנה הזאת שאזל חזר לפריז, העיר שבה גדל, וצילם בה את שני הפרקים הראשונים בסדרה "The Eddy", קופרודוקציה צרפתית־אמריקאית שעולה בנטפליקס ביום שישי.

בין לבין, 2019 היתה השנה שבה שאזל נהפך לראשונה לאבא, ואולי לכן "The Eddy" היא הפעם הראשונה ששאזל עוסק ברצינות באבהות ובאחריות בסרטיו, שעד כה עסקו בגברים מרוכזים בעצמם ובהגשמתם האישית.

מתוך "The Eddy". שילוב מופלא של קולנוע, עריכה מוזיקה וקצב צילום: Netflix

שאזל מעורב ב"The Eddy" עוד מאז 2014, אחרי שביים את "וויפלאש" שעסק באהבה שלו לג'אז. הצלחת הסרט חיברה בין שאזל -לבין המוזיקאי גלן באלארד (שכתב להיטים למייקל ג'קסון, אלניס מוריסט וקייטי פרי), שהגה רעיון לסדרה על מועדון ג'אז פריזאי והמנהל האמריקאי שלו. שאזל, לראשונה, ביים משהו שלא הוא כתב אלא ג'ק תורן הבריטי ("חומריו האפלים"). את הבימוי חלק שאזל עם עוד שלושה שותפים: הבמאית הצרפתייה הודה בנימינה ("Divines"), הבמאית המרוקאית לילה מראקשי והבמאי והמפיק האמריקאי אלן פול ("עמוק באדמה"), כשכל אחד מהם מביים שני פרקים. שאזל אחראי על השניים הראשונים.

פרק הפתיחה בן 66 הדקות מצוין, והוא מציג את שאזל במיטבו: אנרגטי, סוחף, נואש, מוזיקלי, ועושה חשק לעוד. אבל שאר הפרקים מאבדים במהירות את מה שהפך את הפרק לכל כשך מוצלח: בעיקר החיבור המלהטט בין הדרמה לבין המוזיקה, והתחושה שהג'אז הוא הסם שמחזיק את הדמויות בחיים.

The Eddy הוא מועדון ג'אז קטן בפריז, שמנהל אליוט (אנדרה הולנד), מוזיקאי אמריקאי, שכמו רבים לפניו נמצא בגלות בצרפת. אנחנו מבינים, כבר בסצנה הראשונה, שאליוט היה מוזיקאי בעל שם, חתום בחברת התקליטים בלו נוט, אבל מסיבה שטרם הוסברה עזב את אמריקה והפסיק לנגן מול קהל. במקום זאת, הוא מנהל מוזיקלית הרכב שחבריו התקבצו מכל העולם. כדי לסבך את העניינים הוא גם נמצא במערכת יחסים עם סולנית ההרכב שאותה מגלמת ג'ואנה קוליג הפולנייה, שכבר גילמה זמרת ב"אהבה בימים קרים".

העלילה מתחילה כששותפו לניהול (טאהר רחים) נרצח מחוץ למועדון, ואליוט מגלה שהוא הסתיר ממנו את החובות הרבים שהמועדון שרוי בהם. הסיפור מסתבך כשלפריז מגיעה ג'ולי (אמנדלה סטנברג, "השנאה שאתם נותנים"), בתו התיכוניסטית המרדנית, שנשלחת על ידי אמה לגור קצת עם אביה. והעסק נהיה קשה יותר כשאליוט נהפך לחשוד במעורבות ברצח שותפו והמשטרה מוציאה צו סגירה למועדון.

כמו ב"האדם הראשון", גם כאן שאזל מצלם עם מצלמות פילם 16 מ"מ, במראה מחוספס ומגורען, לאו דווקא מחמיא. כפי שאפשר לצפות מלהטוטן קולנוע זוכה אוסקר, סצנת הפתיחה, עוד לפני הכותרות, היא שוט רצוף של כחמש דקות, שנע מחדר שירות במועדון, אל הבמה, אל הקהל, החוצה, מסביב לבניין אל הכניסה הראשית וחזרה פנימה, וכל זה בזמן שבפנים מנגנת הלהקה בלייב שיר שאליוט כתב. בסצנה אחת, הגיאוגרפיה של האתר מוצגת באותה בהירות כמו המלודיה של המוזיקה והביוגרפיה של הגיבור.

יש לשאזל עוד רגעים נפלאים של התכת הסיפור עם המוזיקה בהמשך, ובראשם סצנה נהדרת שעוקבת אחרי חברי הלהקה, כל אחד בביתו, מנגן או מזמזם קטע מוזיקלי, והבמאי מחבר בעריכה את קטעי הסולו הפרטיים ליצירה מוזיקלית המתנגנת במלואה רק לאוזני הצופים. זו סצנה מופלאה שמחברת בין קולנוע, עריכה, מוזיקה וקצב. למרבה הצער, אין עוד כמוה בהמשך, וכך אקורד הפתיחה של "The Eddy" מתגלה גם בתור הקרשצ'נדו של הסדרה.