קיצוני מאה שערים והכשל הכפול באכיפה

מה קרה במאה שערים?

אירועי מאה שערים והאכיפה נגד קיצונים חרדים הדגימו באופן ייחודי כיצד כשלה המשטרה באכיפה והרתעה פנים מגזרית, וכיצד בשעת מבחן העסקנים החרדים נטשו את הספינה הטובעת. המשטרה, שבימים כתיקונם מתהדרת בקשרים עם חצרות אדמורים ועוזרי רבנים, גם במעוזי הקיצונים (במידת מה); והעסקנים החרדים הטוענים שטובת ציבור בוחריהם היא בראש מעייניהם - עמדו למבחן וכשלו בו שוב ושוב במהלך ארבעה אירועים מרכזיים במעוזי הקיצונים מאז תחילת משבר הקורונה: הכאת הקשיש קרוייזר ששבר את רגלו, הכאת עו"ד דוב פרנקל, זריקת הרימון בקרבת הילדה זיסי ומעצר של בן תשע שתלש דגל. יש לציין כי מאה שערים וחלק מרמת בית שמש נחשבות כמעוזי הקיצונים גם במושגים חרדים ומרבית הציבור החרדי סולד ממעשי האלימות והבריונות שמבוצעים בהם באופן תדיר נגד כוחות הביטחון והאכיפה. גם במאה שערים עצמה, שהיא שכונה מזדקנת, רוב האוכלוסייה מבקשת לחיות את חייה בשקט ללא הפרות סדר.

העובדה כי המשטרה ועסקני הקיצונים לא הצליחו להידבר ולתאם מראש כיצד תתבצע האכיפה של כללי הריחוק החברתי, וכאשר פרצו קונפליקטים הם הסתיימו באלימות מוגברת, מדגישה את העובדה שהקשרים שבנתה המשטרה בעבר אינם רלוונטיים כאשר מדובר ב"גזירות שמד" ו"מזימות ציוניות", הגם שהיו יכולות להתפרש כפיקוח נפש שדוחה הכל, ובחלק גדול מן המקרים בסופו של דבר הוגדרו כך על ידי פוסקי הלכה רבים. הוא הדין גם בעניין העסקנים החרדים שהפקירו את קהילותיהם לבורות ובערות מחשש שמא הקורונה אינה מוגדרת בהלכה כ"מגיפת דבר בעיר", ונזכרו לאחר ימים ארוכים להעביר את המסר באמצעות כרוזים, מודעות ברחובות, פסקי הלכה והוראות שעה.

יש לציין כי השוטרים החוששים לחייהם, ביניהם כאלו שנדרשו להגיע לאיזורים הבעייתיים במיוחד בחגי ישראל ושבתות שחשובים גם להם ולבני משפחותיהם, בתוספת החשש הגדול להידבק בקורונה העצימו את תחושת חוסר האונים והכעס אל מול המתפרעים, ומתחו את סבלנותם של כוחות המשטרה והיס"מ עד קצה גבול היכולת. עם זאת, נוכחות התקשורת, הכניסות החוזרות ונשנות לשוק מאה שערים, והאקורדים הצורמים של אלימות משטרתית שנראית מוגזמת וחסרת פרופורציות, ייצרו חזית נוספת של פגיעה בלגיטימציית המשטרה דווקא בקרב הציבור שאינו קיצוני. בעוד שהקיצונים שהוראות משרד הבריאות אינן לגיטימיות בעיניהם ורבניהם לא השכילו להנהיג ולהורות להם על חומרת המצב נהנו מתשומת לב תקשורתית והתפרעו ככל העולה על רוחם, המשטרה נפלה במלכודת שהוצבה לה, כפי שכבר קרה בעבר - פגעה בזקנים וילדים, הטרידה את מנוחת התושבים שרובם הסתגרו בבתיהם גם כך, ויותר מכל - זכתה לקיתונות של גינויים בקרב הקבוצות החרדיות שאינן קיצוניות.

מאה שערים, ירושלים צילום: אלכס קולומויסקי

המסקנה החרדית המיין-סטרימית לאור אירועים אלה הייתה כי המשטרה נוקטת באמצעים אלימים מדי ושהיא פתחה ב"מתקפה" מוגזמת ומיותרת (שאף הצדיקה את מעורבות מח"ש) על "סמלי היהדות החרדית". כך נשמעה הביקורת כי המשטרה "נגררת" למלחמות מיותרות עם קומץ הקיצונים השנואים גם כך על מרבית תושבי השכונה וגורמת לסבל מיותר לכלל התושבים, ונשמעו קולות תוהים הכיצד המשטרה אוכפת באלימות מניין בשטיבלאך מאה שערים אבל מאפשרת הפגנה בכיכר הבימה. יש קולות הטוענים כי חלק מתושבי מאה שערים מתקשרים למשטרה להתלונן על שריפות פחים, רעש והתפרעויות, אך כניסת המשטרה לאיזור בכוחות מתוגברים ורבים שבעיקרם מזכירים "שואו אוף" כדברי אחד התושבים שם, הזכירו לרבים בציבור החרדי את האירועים הקשים שידעה ירושלים בימי הפגנות בר אילן והאם המרעיבה. בקלות רבה חזרה הסולידריות החרדית לסדר היום, גם אם לעתים מעושה ומכוסה באצטלה של דאגה מוגזמת לילדים שהתפרעו ללא רסן. קרנה של המשטרה הידרדרה, והיא שוב נתפסה כמתמקדת בחרדים ללא סיבה רק בשל לבושם השונה. מכאן הדרך הייתה קצרה להשמעת קולות אודות הפיכת בני ברק ושכונות חרדיות אחרות ל"גטו", והחשדנות לגבי כוונותיה האמיתיות של המשטרה הפכה לשיחת היום.

מתברר אם כן, שגם בקרב חלקים מן הציבור החרדי שרוחש אמון ולגיטימציה למשטרה באופן הולך וגדל, יש מחסומים כמעט בלתי עבירים. המשטרה שתפסה את שיתוף הפעולה כמתמשך ומועיל (במידת האפשר) והעסקנים ששמחו לתאם סגירות כבישים עבור הלוויה או חתונה, (ובמאה שערים לשחרר עצורים למשל) לא השכילו להתאים את מסרי הקורונה לרחוב החרדי באופן שייתפס כפיקוח נפש בשבועות הראשונים למשבר (בנושא ההסברה יש גם לתהות על משרד הבריאות שהתמהמה מאוד בהסברה פנים חרדית, על אף שהתבקש לעזור בכך גם מתוככי מאה שערים). המשטרה, אם כן, אכפה תקנות שלא נתפסו כלגיטימיות או רצויות בשוק מאה שערים, ואף פעלה בשכונה במתכונת מוגברת גם כאשר לא היו הפרות סדר.

הכישלון המהדהד מחדד נקודה שרלוונטית גם לימים כתיקונם אך שונה במהותה במשבר הקורונה: הדת (ובעיקרה ציות להוראות הרבנים) אינה ניתנת למשא ומתן או לגמישות, ולכן חוסר ההסברה אודות הסכנה, היעדרה המוחלט של המנהיגות הרבנית והעסקנית שלא הגדירה את הקורונה כמצב של פיקוח נפש ולא קידמה את המודעות הקהילתית לעניין בשבועות הראשונים למגיפה, דנו את האכיפה, שנתפסה כאלימות גרידא נגד חרדים, לכישלון חרוץ. עם זאת, בימים האחרונים מנשבות רוחות של הבנה ומודעות בקרב חלקים נרחבים מאוד בציבור החרדי, ואף מרבית תושבי מאה שערים מסכימים עם הוראות הבריאות ומקפידים על ריחוק חברתי. זוהי הזדמנות פז שנקרית אחת למאה שנה, כמו שתואר בפניי על ידי תושבי השכונה, דווקא מאחר שמדובר בעניין בריאותי ולא דתי, שאין עליו מחלוקות אידיאולוגיות, נקרתה בפני המשטרה והתושבים הזדמנות פז של ממש לייצר הידברות ולבנות יסודות של אמון עם התושבים. הזדמנות זו חומקת במהירות וסביר להניח שלא תשוב במהרה למחוזות הקיצונים כשתחזור השגרה לירושלים בפרט ולשכונות החרדיות ברחבי הארץ בכלל.

דקלה יוגב היא דוקטורנטית לקרימינולוגיה ומדעי היהדות באוניברסיטת טורונטו. עוסקת במחקר אודות יחסי החרדים והמשטרה בארץ ובעולם