"אם הקורונה היא חגיגה ל-OCD, שוך המגפה הוא חגיגה לאגרופובים"

"אם הקורונה היא חגיגה ל-OCD – שוך הקורונה הוא חגיגה לאגרופובים" - הפסיכולוג הקליני והחינוכי פרופ' עמירם רביב חרד לדור שמשתחרר מהצבא לעולם תעסוקה רעוע, ומכל ההפרעות הנפש שיוקצנו בחסות הקורונה (OCD, הסתגרות בבית). רביב הוא דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במכללה למשפט ולעסקים ברמת גן ושימש בעבר ראש החוג לפסיכולוגיה וראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת תל אביב.

האם לפנינו דור ילדים/נערים חדש בעל מאפיינים יחודיים? דור ה-k, או הקורוניאלס?

"זה דורש תקופה די ארוכה של ביטויים התנהגותיים. כרגע יש תופעה כלל עולמית, חזקה, שמזכירה רק במידת מה מצבי מתח ביטחוניים. פחד זה דבר פונקציונלי, או ואבוי למי שלא מפחד. קהילות שנפגעו (חרדיות) הן קהילות שלא מספיק פחדו. פחד הוא התרעה לנקוט באמצעי זהירות כדי להימנע מסכנה".

מתי זו בעיה?

"כשזה חורג מאיפוס, כשהפחד מוגזם, כשרואים צל הרים כהרים, ותופסים את האיומים כמועצמים יתר על המידה . בדרך כלל אנחנו מלמדים ילדים לפחד על מנת לטעת בהם הרגלי זהירות. כמו הזהר מהסכין, כמו הסתכל ימינה ושמאלה כדי לא להידרס. חשוב לא לעבור את הגבול בין אזהרה פונקציונלית לאיום. אסור להזהיר בהגזמה. החכמה היא להזהיר במידה הראויה". 

חזרה ללימודים בית ספר יסודי בתל אביב צילום: עיריית תל אביב-יפו

איך אפשר למתן את החרדה?

"תמיד יהיו ילדים יותר חרדתיים מאחרים אבל התוויה מדויקת מה לעשות נותנת תחושת שליטה במקום תחושת אין אונים. בנוסף, האופן שבו המבוגר מתמודד יכול להשרות שקט על הילדים כי הוא גורם מתווך. הורה בפניקה מחריד את ילדיו, הורה שקט ושולט בעצמו מרגיע. וצריך לזכור שהמצב של ילדי עידן הקורונה שלא חיבקו את סבא וסבתא 3 חודשים - לא דומה למצבם של מי שחוטפים טילים במקלט על הראש. אז מראש כדאי שנזהר באנלוגיות לטראומה".

ותודעת 'העולם כמחלה מדבקת' שהילדים גדלים לתוכה בדומה לתגובה בהופעת האיידס?

"איידס לא גרם לבעיות כלכליות כל כך גדולות. דרך ההתמודדות איתו לא שיתקה פעילויות בקנה מידה כזה. ובניגוד לקורונה – דרכי ההדבקה היו ברורות, ההדבקה הרבה יותר המונית ומהירה. במקרה של הקורונה - תלוי כמה זמן הסיפור ימשך. אם זה ימשך מעט זמן - מונחים אפוקליפטיים נראים לי לא רלוונטיים. אם זה ימשך שנתיים אז זה סיפור אחר. אני כפסיכולוג חושש הרבה יותר לדור ה-k שישתחרר מהצבא לעולם בלי תעסוקה, עם שיעור אבטלה גבוה, ושל אי ודאות תעסוקתית. ילדי ה-k – אם הדבר לא ימשך תקופה ארוכה זה ימחק. אבל אם כן, יש כאן דור של בוגרים, שאמורים להשתלב בעולם התעסוקה, איזה תעסוקה יבחרו? איזה מקצועות ירצו ללמוד? אולי זה יגביר את מספר האנשים שהולכים למקצועות הבריאות – שנראים יותר בטוחים כרגע. אפשר בלי תיירות אבל בבריאות זה יותר קשה".

עמירם רביב

מה מטריד אותך לגבי דור הסטודנטים שבדך ומי שנכנסים לעולם התעסוקה היום? 

"הדור שיוצא כרגע לעולם העבודה יעמוד בפני מצב מבולבל ולא ברור. לדור הזה אני דואג. הוא חשוף יותר לסכנה כלכלית, שהיא השלכות המחלה, יותר מהמחלה עצמה. הדור הצעיר שצריך לתכנן את דרכו במעלה החיים צריך לשאול איזה מקצועות כן ישמרו על עצמם, והוא בפירוש אוכלוסיית סיכון. מי שנמצא בתלם התעסוקתי בסוף יחזור לתלם. כמובן שמי שקשור בעולמות התעופה והתיירות מצבו יותר מדאיג. יש קושי לקבל החלטות. אם אתה לא יודע מה יהיה אז איך תתכנן את צעדך".

איזה השפעות בלתי נמנעות אתה צופה?

"שיעור הפרעותי בסגנון האובססיב קומפולסיב (OCD) גדול יותר באוכלוסייה. כי ההוראות הזהירות לאוכולוסיה הם חלומם של בעלי ה-OCD, בבחינת 'אני כבר עשיתי את זה קודם'. החמרת תסמיני ה-OCD (אני אמפתי למצוקתם ובשום אופן לא לועג להם - חייהם קשים בהחלט) . אבל זאת כן דוגמא למנגנון קונסטרוקטיבי שיצא מאיפוס. זה מזכיר את הכתובת על מצבת ההיפוכונדר: 'אמרתי לכם'. אנחנו יודעים שזה עניין נוירולוגי פיסיולוגי בתשתית, אבל המצב עשוי להחריף את הסימפטומים, יותר יזהרו במגע, יותר ישטפו ידיים. לכן הימים האלה הם חג ל-OCD - מי שנוטל ידיים 40 פעמים ביום פתאום מרגיש נורמלי.

כשבא מטופל כזה מלמדים אותו לחיות עם נטילת סיכון מבוקרת מסוימת, תכריח את עצמך לקחת סיכון, להיחשף לגורמי הסכנה. זה מה שצריך לעשות עם אותם הילדים שיותר רגישים, שלוקחים את הדברים הללו יותר מידי ברצינות. האדם החרדתי לקח את המנגנון של החרדה הפונקציונלית והעצים אותו. אוי ואבוי למי שלא מפחד אבל גם למי שמפחד יותר מידי"

זה יהיה דור יפני יותר? אם הקורונה רק תמשך מספיק זמן – יתפתח דורש דור שחי בלי מגע ובלי חיבוק?

"זה בעיקר עניין תרבותי. אצל היפנים (הריחוק) זו מסורת של מאות שנים. חלק משמעותי מהתרבות היפנית היא הימנעות מלהדביק אחרים. זה ביטוי להתחשבות בזולת, לכן רואים שימוש במסכות באזורים ציבוריים, מה שלא מעוגן בתודעה פה. זו תרבות שאני לא בטוח שתחלחל אצלנו. עניין ההימנעות ממגע לדעתי ישחק כאן די מהר. אולי ישארו אלמנטים של לרחוץ ידיים, וזהירות של אוכלוסיות סיכון, פחות הסתופפות בהמון.

טוקיו, יפן צילום: רויטרס

איזה עוד הפרעות ישגשגו?

"אם הקורונה היא חגיגה ל-OCD – שוך הקורונה הוא חגיגה לאגרופובים (מי שחרדים ממקומות מרובי קהל, בעלי חרדה חברתית). הקורונה מחזקת התנהגות של לא לצאת מהבית. גם בעלי פחד הטיסה מקבלים היום עוד גושפנקה. הם עשויים לנקוט ברציונליזציה שהיא מנגנון הגנה של מתן הסבר לוגי להמנעות גם אם לא בהכרח רלוונטי. להגיד אני לא רוצה לטוס כי במטוסים נדבקים פעם היה נשמע מופרך – היום זה לחלוטין נורמטיבי. כך שמצבי לחץ מרחיבים תופעות קיימות, מעיקים על צלקות קיימות. מי שחרד יפחד עוד יותר, מי שנמנע ימנע עוד יותר. נכון שגם אחרי פרנואידי אפשר לרדוף לפעמים. הרי בכל הפחדים שלנו יש גרעין של אמת, גם כשמדובר בחרדה מתופעות נדירות ביותר".

ישנם ילדים שמפחדים לבקר את הסבא והסבתא.

"לגבי מיעוט מהילדים יכול להיות תרוץ טוב לא לבקר גם בתנאים בטוחים. אצל ילדים גדולים תיתכן תופעה של פרנטל צ'יילד. מצב שבו הילדים נותן הצעות והנחיות להורים שלו.

ממה כדאי להזהר?

"ילדים עושים לעיתים תכופות הגברה של האיומים. כשילד שומע מההורים שיש קושי כלכלי במשפחה הוא עלול לפחד ולהעצים את חומרת המצב. חשוב שההורה יציב גבולות לפחדיו, ינסה להבינם ולהבהיר לו שההורה בכל זאת מאמין שיצליח להתמודד".

זמן המסך המוגזם?

"זמן מסך כשלעצמו לא בהכרח רע, תלוי מה הוא גוזל. עכשיו התחילו לדבר על 'עייפות זום'. כי לימודים/כמו עבודה רצופה מול מסכים מאוד מעייפת. המידה הראויה היא עניין אינדיבידואלי. היא תלויה בחלופות של ההורה, באפשרויות שלו, במספר הילדים שלו. ילד מועסק לפעמים שווה את הסיכון שלוקחים בזה שהוא מרותק למסכים. צריך למצוא איזון בין מה שמתאים לילד לצרכי ההורים. אין לי ספק שהנסיבות גורמות לצריכת מסכים מוגברת. אם הרצפה עקומה לומדים לרקוד גם עקום".